כשסיירתי בחוצות העיר רמלה עם חברים סקרנים מעמותת אבני מורשת , בהדרכת המדריך שופע הידע דר' שמעון גת, הבנתי מהר מאוד שהעיר מלאה באינספור סיפורים שנאגרו מאז שהוקמה לפני כ 1300 שנים.
הבנתי גם שכדי להעלות את כל הסיפורים יידרשו אלפי עמודים, שלא כאן מקומם, אבל סקרנותי דחפה אותי להיכנס לאתר "רמלה קרובה ללב שלך" ומשם ליקטתי וקיצרתי הרבה מידע על תולדות המקום הזה, רב המבנים העתיקים, שחלקם משוקמים ורבים טרם טופלו. צילמתי הרבה מסביב ואני מעלה כאן קצת ממה שקלטה מצלמתי בסיור המעניין הזה.
העיר רמלה נוסדה בימי שלטונו של החליף האומאי אל-וליד בן עבד אל-מלכ, בונה מסגד אל-אקצא שבהר הבית בירושלים, בשנים 705-715 לספירה, ליד דרך הים על חולות, ומכאן שמה ("רמל" – חול בערבית). במקורות יהודיים היא נקראת בעברית "חולה", "חולות" או "חולת המחוז". רמלה נועדה לשמש בירת גֻ'נד (מחוז) פלסטין.
סולימאן אבן עבד אל-מאלכ, שבשנת 715 היה לחליף, ביקש להפוך את רמלה לעיר חשובה. הוא בנה בה בית מלאכה ממשלתי לצביעה, ופותחה בה תעשייה. סולימאן בנה בה ארמון למערכת המינהל, מסגד מפואר, וחומה. בבורות שנחפרו בתחומי העיר נמצאו מים מלוחים, ולכן הובאו מים ממעיינות שממזרח לתל גזר, כ-10 ק"מ ממזרח לעיר.
חליף הישאם (724-743) הקים צריח למסגד וחיזק את חומת העיר, והחליף הארון אל-ראשיד (809-786) הקים ברמלה בשנת 789 את מאגר המים ביר אל-עזיזיה, שניזון ממי מעיינות שהועברו מסביבות תל גזר. בימינו המאגר ידוע בכינוי "בריכת הקשתות".
רמלה התפתחה במהירות, והייתה לאחת הערים הגדולות בעולם האסלאם. היא הזכירה עיר מודרנית: רחובות ישרים ורחבים, ובמרכזה מצטלבים שני רחובות ראשיים, שבהם פעלו שוקי העיר. סמוך למפגש הרחובות הללו עמד מסגד מפואר שעליו נאמר: "אין נאה ממנו בכל עולם האסלאם, והוא המכונה המסגד הלבן". לידו ניצב ארמונו של מושל העיר.
מיקומה על דרך הים, הפכה למוקד של סחר בינלאומי. התפתחו בה שירותי בנקאות וחלפנות. השפע הכלכלי הביא פעילות לימודית ותרבותית נרחבת. מראשית קיומה ישבו ברמלה בני כל העדות הקיימות בארץ: מוסלמים, נוצרים, יהודים ושומרונים. כנראה שבמאה ה-11 הקהילה היהודית בעיר הייתה הגדולה והמשגשגת בקהילות ארץ ישראל.
במאה ה-11 פגעו בעיר פורענויות רבות: ב-1024 גרמה פשיטה של בדווים על העיר להרס ולקורבנות כבדים בנפש. בשנת 1038 פגעה בה, וביתר ערי הארץ, רעידת אדמה שהחריבה חלק גדול מבנייניה. חמורה הרבה יותר הייתה פגיעתה של רעידת אדמה נוספת, ב-1068 ומוקדה היה ברמלה. העיר נהרסה כליל, ומספר הנספים הגיע ל-15,000 – 25,000. הניצולים נטשו את חורבותיה.
כובשיה החדשים, חיילים טורקמנים שפעלו תחת מרות שושלת הסלג'וקים, החליטו לעשות אותה למרכז שלטונם בארץ. הם העדיפו לייסדה מחדש בשטח סמוך וריק ממבנים. העיר קמה מחדש, אך בקטן.
ב-1073 העדיפו הטורקמנים להעביר את בירת המחוז לירושלים, בשנת 1099 נכבשה רמלה על ידי הצלבנים, ותושביה ברחו ממנה. הם הקימו בעיר כנסייה גדולה. לאחר כיבושה של ירושלים אפשרה השליטה בה לצלבנים ליצור קשר בין ירושלים לים. העיר הותקפה פעמים רבות בידי המוסלמים, והם אף הצליחו לכבשה פעמיים. ב-1102 הצליחו הפאטמים להשתלט על העיר ולהחזיק בה לתקופה קצרה ובשנת 1187 כבש צלאח א-דין את העיר, והחזיק בה למשך חמש שנים עד שאיבד אותה לטובת ריצ'רד לב הארי, בהסכם שנחתם בין השניים וסיים את מסע הצלב השלישי.
ב- 1268 כבשו הממלוכים, בראשות הסולטן בייברס הראשון, את העיר. כיום נראים בעיר כמה מפעלי בנייה מרשימים מאותה התקופה. ביברס יזם את שיקומו של מתחם ג'אמע ארבעין אל-מֻעַ'זי – "מסגד ארבעים האמיצים" – מתחם מרובע ענק ובו מסגד, חצר גדולה ומערכת תת-קרקעית לאגירת מים, והוסיף לו את המגדל הלבן – צריח מפואר בעל מבנה מרובע בגובה 30 מטר.
בערך בשנת 1295 הוסבה הכנסייה הצלבנית שהייתה בעיר למסגד, ובשנת 1314 נוסף לו צריח מרשים (שנהרס בשנת 1927 ברעש אדמה). נוספו כמה מסגדים ומבני קבורה מפוארים, שלדברי המוסלמים נקברו בהם אישים חשובים בתולדות האסלאם. בעיר הוקמו מספר פונדקים (ח'אנים), ונבנתה אכסניה מפוארת עבור עולי רגל מאירופה, אשר הייתה למנזר המזוהה עד ימינו כמקום ביתו של יוסף הרמתי, מי שיזם את הורדת ישו הנוצרי מן הצלב ואת קבורתו.
ב-1481 תקפו את העיר שבטים בדואים, ששדדו אותה והעלוה באש. בשנת 1516 עברה העיר לידי האימפריה העות'מאנית, יחד עם כל ארץ ישראל. לאחר 30 שנה שוב נהרסה העיר ברעש אדמה. במשך התקופה העות'מאנית ירדה העיר רמלה ממעמד של עיר מחוז לעיר נפה במחוז עזה. רמלה שימשה תחנה לעולי רגל בציר יפו-ירושלים, ובמאה ה-17 הייתה גם תחנת ביניים לשיירות המסחר שנעו בין מצרים לדמשק, וגם התקיים בה יריד שבועי. ב- 1799 קבע בה נפוליאון את מטהו, וממנה יצא למתקפה על יפו.
רק במהלך המאה ה-19 התחדשה התפתחות העיר. גורם מרכזי לכך היה המספרים הגדלים והולכים של עולי רגל ותיירים נוצרים, אשר רמלה שכנה בדרכם מיפו לירושלים. בזכות הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף, שביקר בארץ ב-1869, נסלל בסמוך לעיר כביש חדש שהוליך מיפו לירושלים (כיום רח' הרצל). החל מ-1892 עברה דרך העיר רכבת שחיברה שתי ערים אלה.
תחת שלטון העות'מאנים המשיכה רמלה להיות רב-דתית ורב-עדתית. נוצרים מעדות שונות ויהודים חיו בה את חייהם, בדרך כלל ללא הפרעה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון המנדט הבריטי, התרחבה רמלה והתפתחה, ואולם מאורעות תרפ"ט (1929) והמרד הערבי (1936 – 1939) הותירוה ללא יהודים. בדצמבר 1947 הפך המעבר של תחבורה יהודית בעיר לבלתי אפשרי. בינואר אותה שנה התמקם בבית הספר לשוטרים הסמוך לעיר חסן סלמה, מפקד הכוח הערבי במרחב, והקים בה את מפקדתו. פשיטת גדוד 52 של חטיבת גבעתי בליל ה-3 באפריל 1948 על מפקדת חסן סלמה הייתה המהלך שפתח את מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים.
במהלך המחצית השנייה של חודש מאי ניסו כוחות האצ"ל לכבוש את רמלה, אולם ההתקפות נהדפו במחיר כבד של 51 לוחמים. ב-12 ביולי 1948 נכנעה רמלה ללא קרב, לאחר שלוד השכנה נכבשה. למרות שבהסכם הכניעה נאמר שהתושבים הערבים יוכלו להישאר בבתיהם, החליט פיקוד המבצע המקומי לגרשם. מכל ערביי רמלה נותרו בעיר רק 500 תושבים, מרביתם נוצרים.
אוהה סיפור מושך סיפור ויש הרבה מה לראות בעיר הזאת, כולל שוק מאוד מיוחד, צבעוני ומלא בסחורה.
