אני כבר מזמן אוהב לאכול וליהנות מטחינה, חלבה, רוגלך, מאפנס, עוגות שמרים, קצפיות ועוד, אבל מעולם, עד לאחרונה, לא הבנתי איך עושים אותם ועוד בכמויות גדולות.
עכשיו, בעקבות ביקורי במפעל אחוה שבאזור התעשייה באריאל, אני יודע לפחות חלק מתהליכי הייצור שלהם.
יובל מלאך בנו של הבעלים, יעקב מלאך אירח אותי, המתעניין והאוהב ללמוד עוד ועוד, באולמות הייצור ובמחסני המפעל הגדול אחוה. ואני צילמתי וצילמתי, מכל עבר וגם החכמתי כהלכה ונהניתי מטעמים טובים.
באתר אחוה ליקטתי חלק מהמידע הבא:
השומשום היה בשימוש באזור תורכיה כבר 3000 שנה לפנה”ס והוגדר כמאכל האלים. כבר אז זיהו את סגולותיו הבריאותיות והרפואיות. גרעין השומשום עשיר בחלבון, סידן, ויטמינים מקבוצת B, חומצות אמינו וחומצות שומן בלתי רוויות, מקבוצת OMEGA 6 ו – 9. יש הטוענים כי “נופת צופים” המוזכרת במקורות, היא החלוה בת ימינו.
ב- 1929 עולים חדשים מתורכיה, פולין, יוון ורוסיה, התקבצו בבית דירות קטן בדרום תל אביב. כמי שייצרו חלוה וטחינה בארצות מוצאם, כל אחד הביא את שיטות הייצור ואת הטעמים המיוחדים שעברו במשפחה מדור לדור והם הקימו מפעל קטן. קיבוץ הגלויות שהתרחש במפעל, הוביל לקריאת שמו “אחוה”. שלוש שנים אחר כך, ראש העיר הראשון של תל אביב – יפו, מאיר דיזינגוף, קרא לרחוב בו שכן המפעל “סמטת בית הבד”, על שם המוצרים שיוצרו במקום. את השומשום ששימש כחומר גלם העיקרי, רכשו בעלי המפעל, פעם בחודש בשווקי דמשק וביירות.
מבית ספר ע”ש ביאליק ברח’ לוינסקי בדרום בתל אביב, שיירות של רכבים משוריינים עלו לירושלים הנצורה ב1948 בדרך בורמה. בין מוצרי המזון העיקריים שנשלחו לבירה, היו חלוה וטחינה מתוצרת אחוה. החלוה והטחינה בזכות סגולותיהם התזונתיות והבריאותיות, הפכו למזון עיקרי בתפריט הישראלי, אז ובהמשך.
בפריצת האינתיפאדה הראשונה, בה השווקים הערבים הפסיקו לרכוש תוצרת ישראלית, הוחלט במפעל על הגדלת הייצוא. המפעל הפך למציג קבוע בתערוכות מזון בינ”ל ברחבי העולם, הושקעו משאבים רבים בפיתוח מוצרים חדשים, בשדרוג האריזות ובתקני ייצור מחמירים ביותר. מאז, המפעל הוא ייצואן מצטיין, המייצא את תוצרתו למדינות רבות, מאוסטרליה וניו זילנד, דרך דרום אפריקה, ומדינות אירופה ועד לצפון אמריקה.
ב 1997 המפעל, ששכן בדרום תל אביב וביהוד, עבר למבנה מרווח וגדול המאחד את כל קווי הייצור. שיטת ייצור המסורתית של חלוה אחוה לא השתנתה. הטעם והמרקם נשארו כשהיו, כל השנים, לצד היתרונות הבריאותיים המושגים מטחינת “אחוה”, המהווה כ – 50% מרכיבי החלוה. המפעל מעלה את תפוקתו ומכירותיו לשווקים חדשים בארץ ובעולם.
בשנות המיתון הכבד ששרר בישראל, בתחילת שנות האלפיים, הוקמה במקום מגדנייה מודרנית, שהפכה לסיפור הצלחה. ב 2011 המפעל רכש שטח אדמה, באריאל עליו נבנה אחד ממפעל המזון הגדולים והמודרניים בישראל. מגוון מוצרי המפעל כולל: חלוה, טחינה גולמית, מוצרים אורגנים, מוצרים ללא סוכר, מגוון עוגות בחושות ועוגות שמרים, עוגיות ביתיות, חטיפי אנרגיה, סירופ לשתייה ומגוון ממתקים.
כל מוצרי המפעל הם פרווה בהשגחת הבד”צ של העדה החרדית. והמחירים שווים לכל נפש.
בשנת 2013 זכו המפעל ובעליו בפרס מפעל חיים בתעשייה מטעם איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים וגם בהוקרה מטעם מטה כחול לבן, במשרד הכלכלה. פרס “יקיר רכש כחול לבן".
בהמשך נבנה, סמוך, מפעל נוסף לייצור טחינה גולמית ישראלית איכותית, טבעית וללא תוספת מלח, שהכפיל את יכולת הייצור של המפעל הקיים.
למדתי גם שמחירי מוצרי אחוה זולים מאוד יחסית למוצרים דומים אחרים ובקווי הייצור של המפעל הייחודי עובדים נשים וגברים, תושבי ישראל ותיקים, עולים חדשים, ערבים ישראלים ופלסטינאים, דתיים, חילונים וחרדים וגם שומרונים. כולם כמו משפחה אחת גדולה ומלוכדת.
וכמה מילים על בעל המפעל יעקב מלאך:
נולד בדרום תל אביב, גדל בשכונת פלורנטין ולמד בגימנסיה הרצליה. בשנת 1970, עם שחרורו מהשירות הצבאי בתותחנים, התחיל לעבוד מפעל הטחינה הקטן אחדות, כעוזר נהג. הוא עבר מספר תפקידים וביניהם גם ניהוליים וגם החליט לקנות חלק ממניות החברה.
ב 1984 קנה מפעל אחדות את מפעל החלוה, אחוה. יעקב מלאך רכש, לאט לאט, מבעלי המניות את מניותיהם, עד שהפך לבעלים בלעדי.
המפעל שנוסד בתל אביב נמצא במבנים גדולים באזור התעשייה ברקן והשאר כבר היסטוריה.
קווי הייצור לאורכם ביקרתי, הם ארוכים ומשוכללים. עבודה רבה נעשית בצורה אוטומטית ללא מגע יד אדם. בטוח שתהליך הייצור שונה בהרבה מהתהליך בו נוצרה הטחינה ב1929, אף כי טעמה נשאר זהה. המחסנים הגבוהים גם מלאים בסחורה רבה שפעם לא חלמו לייצרה במפעל זה.
תודה ליובל מלאך על האירוח המלמד והסבלני.
