ביקור במנזר הבנדיקטיני

שבת הוא היום הקדוש ביהדות. אני הקדשתי אחת מהשבתות למפגש עם הנצרות ולא סתם נצרות. האח אולבייה, הנוצרי עם תעודת זיהויי ישראלית, הוא כמדומני אחד מאוהבי ישראל ועמנו, הגדולים. זו אהבה שקשה לתאר במילים פשוטות, אלא רק בחיבוקים.
הגעתי לביקור חוזר במנזר הבנדיקטיני, העתיק, באבו גוש, בהדרכת ידידי גונן קייזר וקבוצת מטייליו. (תודה)
מארחנו בחום רב היה, כמובן, האח אוליבייה, המוכר לרבים רבים. אגב, זהו מנזר בנדיקטיני מהזרם האוליביטי. אולי מכאן שמו, ששם משפחה לא מצורף אליו.
הוא הגיע ארצה מצרפת לפני כ45 שנים, אחרי שירות בחיל הים הצרפתי ומאז הוא מתגורר באבו גוש ומגשים את חלומו להיות נזיר. נזיר הפעיל חברתית הרבה מאוד.
בדבריו, בעברית רהוטה הוא מדגיש שהוא נזיר נוצרי, החי בלב יישוב מוסלמי אשר נמצא במדינה יהודית.
ביקשתי מחברתי הוויקיפדיה לספר לי מהו המקום הזה עם בניני האבן העתיקים, בו ביקרתי, במשך מספר שעות, ומתי הוקם. היא סיפרה לי הרבה. קיצרתי וצילמתי הרבה.
המנזר ידוע בעיקר בזכות "כנסיית מריה הקדושה של התחייה" הצלבנית, שבו, ושבה נמצאים שרידי פרסקאות מהמאה ה-12. הכנסייה הוקמה מעל מעיין הנובע עד היום בקריפטה שלה, ומאוחר יותר נוסד במקום גם מנזר, אשר פעל עד סוף המאה ה-15. בתחילת המאה ה-20 חודש היישוב הבנדיקטיני במקום, הכנסייה שופצה והוקמו מבני המנזר.
קריפטה היא חלל הבנוי בדרך כלל מתחת לרצפה של כנסייה או טירה, ובדרך כלל היא משמשת כאתר קבורה המכיל סרקופג, ארון מתים או שרידים קדושים של אישים קדושים או בעלי תפקידים בכירים בכנסייה.
קירות הכנסייה עבים מאוד ויציבים. למרות הנזקים שנגרמו במקום מרעידות אדמה, מזג אוויר גרוע או פגעי אנשים, ציורי הקיר המכסים את הקירות והעמודים בצידה המזרחי של הכנסייה מהווים דוגמה יוצאת דופן לציורי קירביזנטיים ואיכותיים, והם נעשו על ידי איקונוגרפים יוונים אורתודוכסים כנראה ברבע השלישי של המאה ה-12, תחת הקיסר מנואל קומננוס.
איקונוגרפיה הוא מחקר הסמלים, הדימויים ואופני התיאור באמנויות השונות בתקופה מסוימת. האיקונוגרפיה מהווה חלק מרכזי בחקר תולדות האמנות ומהווה את אחת השיטות לניתוח יצירה אמנותית ולתיאור ההיסטוריה של אמנות.
בשנת 1995 החלו משחזרים גרמנים (M. Maul ו-M. Boimling) לנקות את ציורי הקיר. צוות אחר, בראשות גב' איזבל דנגאס, המשיך והשלים את עבודת השיקום הזו במהלך השנים 2000-2001.
קצת פרטי היסטוריה
ב-1141, עבר האזור לידי ההוספיטלרים, שהקימו את הכנסייה הצלבנית שבמנזר. הם השתמשו בה עד תבוסתם לסלאח א-דין ב-1187. שבשנת 1392 או סמוך , התחדש היישוב הנוצרי במקום, והפרנציסקנים הקימו מנזר סביב הכנסייה. הנוכחות הנוצרית במקום פסקה בסוף המאה ה-15. המבנים שימשו כתחנת מעבר לצליינים בדרכם לירושלים.
הכנסייה תוארה על ידי נוסעים אירופים כמבנה ישן איתן, מוזנח, שלעיתים שימש כאורווה או כמחסן מלח. בעקבות מאמציו של הרוזן שרל דה ווג, שגריר צרפת באיסטנבול, העניק הסולטאן העות'מאני אבדילאזיז את הכנסייה לממשלת צרפת ב1873. לרשות הצרפתים הועבר שטח של חמישה דונם והם רכשו שטחים נוספים מתושבי הכפר. במקום נערך סקר ארכאולוגי שכלל גם את פינוי החול שסתם את הקריפטה. אולם מיקומו של המבנה בלב כפר מוסלמי, הביא לכך ששב לשמש כאורווה. ממשלת צרפת קבעה שהמקום יימסר אך ורק לרשותו של מסדר נוצרי צרפתי.
ב-1899 הגיעו לירושלים שני נזירים מהמסדר הבנדיקטיני, עם 50,000 פרנק צרפתי לשיפוץ המבנים, לרכישת שטחי קרקע נוספים ולהקמת הקהילה. סכסוכים נוספים איפשרו את התיישבות הנזירים הבנדיקטינים באבו גוש רק באמצע 1901. הם ניקו ופינו את הקריפטה וחשפו את נביעת המעיין מתחתיה. הוקמה חומה סביב המתחם ונערכו סקרים וחפירות ארכאולוגיים. בית מגורים קטן הוקם מצפון לכנסייה ומבנה המנזר הוקם החל בשנת 1903. הרוזן אמדה דה פיילה שיפץ את הפרסקאות המוזנחים שבכנסייה. הכנסייה שופצה וחודשה ודלת הכניסה והמזבח שהוצב באפסיס ואשר הוקם מאבן בית לחם לבנה, אינם מקוריים. העבודות נשלמו בשנת 1907 ונערך טקס חנוכת הכנסייה.
המנזר הבנדיקטיני החל לתפקד, וחבריו עסקו בעיקר בפעילות חקלאית, במקום. המסדר רכש קרקעות נוספות, ושטח נחלתו הגיע ל-150 דונמים . הנזירים גידלו גפנים וייצרו יין ושמן. מאוחר יותר התחלפו הנזירים הבנדיקטינים במקום בנזירי מסדר הלזריטים, וב-1976 היה המנזר שוב למנזר בנדיקטיני של המסדר האולביטני. במימון ממשלת צרפת שוב חודשו הפרסקאות בכנסייה בשנת 2000, ובתחילת שנת 2009 נערך שיפוץ מקיף נוסף במבנה.
במנזר מתגוררים כיום כעשרים נזירים ונזירות, תוך הקפדה על ההפרדה הנדרשת. הם עוסקים בעבודת כפיים, בעיקר חקלאית, אך גם בעבודות הבינוי והשיפוץ של המבנים, ומנסים לקיים משק אוטארקי ככל הניתן. עוד פועלים במקום בתי מלאכה לקרמיקה ולנרות.
כנסיית התחייה מוקדשת להתגלותו של ישו בפני שני שליחיו באמאוס (יישוב קדום על הדרך בין ירושלים לשפלה שבו, לפי האמונה הנוצרית, פגש ישו שניים מתלמידיו, לאחר שקם לתחייה). הכניסה אליה דרך דלת ברזל. במבנה שלוש ספינות (ספינה היא החלל המרכזי של הכנסייה), והאמצעית שבהן גבוהה יותר ומסתיימת באפסיס (אפסיס הוא גומחה, לרוב חצי מעגלית, השוכנת בקיר המזרחי בכנסיות קלאסיות. לרוב ימוקם המזבח המרכזי באפסיס, עליו עורך הכומר את טקס התפילה) בצידה המזרחי. באפסיס חלון בודד וניצב בו מזבח עשוי אבן לבנה שהובאה מבית לחם. מספר חלונות קבועים בחלקה העליון של הספינה האמצעית, ופתחים ממוסכים קבועים בקירות הספינות הצדדיות. חלל הכנסייה חשוך. תקרת הספינה האמצעית עשויה בצורת קמרון צולב. האפסיס, קירות הכנסייה ועמודיה, מעוטרים בפרסקאות שלמרות שהוזמנו על ידי הצלבניים הקתולים, הם צוירו בידי אומנים יווניים בסגנון אורתודוקסי ביזנטי. למרות עבודות השימור והשיפוץ, השתמרו הפרסקאות רק בחלקם, ולעיתים באיכות ירודה. פרצופיהן של הדמויות נמחקו במזיד, ככל הנראה בידי מוסלמים.
ליד הכניסה לקריפטה נמצאת בקיר החיצוני אבן ובה כתובת של הלגיון הרומאי:
"VEXILLAT(I)O LEG(IONIS)X FRE(TENSIS" "חיל המשלוח של הלגיון העשירי פרטנסיס" הלגיון העשירי פרטנסיס היה לגיון שהובא לארץ בשנת 66 כדי לדכא את המרד הגדול, ולאחר מכן נותר בירושלים ובסביבתה.
הכנסייה פתוחה למבקרים בכל יום למעט ימי ראשון ובחגים נוצריים.
בבוקר מ-8:30 עד 11:00 בבוקר ואחר הצהריים מ-14:30 עד 17:30
לפרטים: 02-5342798
סיירנו עם האח אוליביה במתחם מלווים בהסברים , טעמנו את הלימונצ'לו הטעים שהכין האח, החביב, וגם ביקרנו באחד המרתפים שם נמצא אוסף פריטים ארכיאולוגיים שלוקטו בחפירות שנערכו במקום. אוליביה גם שר נהדר, כולל שירים ישראלים. הוא מקפיד לעצום את עיניו ולהתרכז במילים.
אני צילמתי וצילמתי והודיתי בשפע למארחנו.