ביקור במוזיאון הדבש בפרדס ליד נס ציונה

06/12/2021
ישראל פרקר המשך »

לא רחוק מראשון לציון , בפרדס ליד בית חנן, מצאתי נוסטלגיה מאוד מתוקה ומעניינת, שהקים וטיפח משה פאר ז"ל , שנפטר ביולי 2021.:
לאחרונה הגעתי בדרך עפר מפותלת למבנה ומתחם בית הרדייה שהפך למוזיאון הדבש, בפרדס הסמוך לבית חנן – נס ציונה. משה פאר (פצ'ורניק) ז"ל, דבוראי ותיק מנס ציונה, שהיה נינו של ראובן לרר, מראשוני הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה ב1883 הקדיש את חייו לאיסוף מידע ותיעוד של ענף הדבוראות מאז ועד היום בפרדסו. בבית הרדייה בו ביקרתי נמצא אוסף נדיר של כוורות, פריטים ואביזרים שונים מתעשיית הדבש, מסמכים, החל משנת 1917 והרבה צילומים, המלמדים איך החל ענף הדבש והדבוראות לפעול בארץ בשלהי המאה ה19. צנצנת דבש מתוק נמצאת בימינו כמעט בכל בית. פאר החליט באמצעות שימור ההיסטוריה להעלות את המודעות לחשיבותה של הדבורה, המאביקה העיקרית בטבע, ולשמור עליה. הוא נפטר בחודש יולי 2021, אחרי מאבק במחלה קשה. אני, כמובן צילמתי הרבה ממה שראיתי ואני מביא את התמונות באלבום הגדול זה.
כך זה התחיל בנס ציונה : בסוף המאה ה 19 הגרמני רייסלר רכש חלק מאדמות אזור ואדי חאנין, מיקום נס ציונה של היום. הוא שיקם בארות ונטע פרדסים וכרמים. הקדחת תקפה את משפחתו, שמתה כולה, ממנה. רק רייסלר ניצל וברח לרוסיה, שם נפגש עם ראובן לרר ועסקת חליפין של קרקעות בוצעה אז ביניהם.
ראובן לרר ואשתו פייגה קיבלו כ- 2,000 דונם בעסקת חליפין עם הגרמני מבלי לראות אותם ובתמורה מסר להם לרר את אדמתו ליד אודסה. ראובן לרר עלה לארץ עם משפחתו והתיישב בוואדי חאנין.
את ענף גידול הדבורים בארץ ישראל, פיתחו גרמנים טמפלרים שהתיישבו בארץ במחצית השנייה של המאה התשע עשרה והביאו ארצה ידע רב בדבוראות, מאירופה. דבוראי מפורסם ביניהם היה הנרי בלדנשברגר, גרמני צרפתי , שהגיע לארץ ישראל בשנת 1849. זמן קצר לאחר בואם של ראובן ומשה לרר לוואדי חאנין. הם פגשו את הנרי בלדנשברגר, שהגיע למקום עם כוורותיו, התיידדו איתו ושמעו לעצותיו.
משה, בנו של ראובן לרר, החל לגדל דבורים ולימד את אחיו ואת גיסו פצ'ורניק (אבי סבו של משה פאר) את מלאכת גידול הדבורים. הביקוש לדבש היה מועט מאוד באותה תקופה אבל לרר דווקא הכפיל את מספר הכוורות שלו למאתיים בראייתו את הצפוי בעתיד. מגדלי הדבורים נעו עם כוורותיהם בין האתרים השונים, בהתאם לעונות השנה, רכובים על גמלים כשהכוורות היו קשורות על דבשותיהם .
משה לרר היה מגדל הדבורים העברי הראשון ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל וגם בניו גידלו דבורים.
משה פאר ז"ל, שהקים את מוזיאון הדבש, בו ביקרתי והתלהבתי, נולד ב-1945 לאריה וחנה פצ'ורניק. הוא היה נכדה של פנינה פ'צורניק, בתו הבכורה של ראובן לרר. בשנת 1917 יזמה פנינה את הקמתה של "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל". שליש מחברי האגודה היו איכרי נס-ציונה וואדי חאנין. מתברר שבכניסתו של הצבא הבריטי לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוכנסו ארצה סוכר זול וריבה העשויה מפירות וסוכר ולכן מחיר הדבש צנח ועמו רווחיותם של מגדלי הדבורים, שלא התייאשו והמשיכו במלאכתם.
אחרי שהשתחרר מהצבא, ביקש משה מאביו לגדל דבורים בעצמו ולא עם כל המשפחה, המאוחדת בעבודתה. הוא נחשב שנים רבות למורה דרך בגידול הדבורה ועבד בכוורנות כל ימי חייו . אלון הבן :"אבא היה הלוחש לדבורים. זה היה סיפור אהבה לדבורה".
בין השאר נודע פאר כפורץ דרך בשמירה על חיי הדבורים מפני מחלות שונות. הוא גם מצא פתרונות לבעיות בדבוראות וברדיית הדבש. לצד העבודה הקשה ראה עצמו פאר כאדם שמוטלת עליו משימה חשובה באיסוף מידע ותיעודו של ענף הדבוראות מראשית ההתיישבות העברית בארץ ישראל. הוא הקים, כאמור, בשולי הפרדס את בית הרדייה בו רדה דבש כ 50 שנה, תצוגת אוסף גדול של כוורות, מכשור, מסמכים וצילומים רבים, הקשורים לאנשים ולפעילות בענף הדבש הארצישראלי. בביקור ושיור במקום אפשר ללמוד איך קם ענף הדבש והדבוראות בארץ שהלך וגדל, במשך השנים.
כשחלה לפני מספר שנים החל ליזום אירועים שעסקו ברפואה בעזרת מוצרי הכוורת. באי הכנסים שאירגן קיבלו מידע על טיפול בעזרת עקיצות דבורים, שימוש בפרופוליס ועוד.
אחרי שנפטר משה ניראה לי שהפעילות במקום הצטמצמה. דבש כבר לא רודים וגם ההסברים מבעל המקצוע חסרים. אני מקווה מאוד שימצאו משיכי הדרך שיפתחו וישמרו כראוי על המוזיאון הכל כך מיוחד הזה ואולי הוא אף יועבר למקום חדיש יותר.
הרבה תודה למארחיי אשת משה, בתיה, ובנו אלון, שבזכותם למדתי שדבש זה לא רק לפתוח צנצנת ולמרחו על פרוסת לחם טרי. מאחורי גידול הדבורים ורדיית הדבש שהן מייצרות נחבא מידע מעניין רב. מה שאני עוד לא למדתי (בין השאר) הוא איך מיוצר הדבש ע"י בעל החיים הקטן והעוקצני הזה.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.