ביקור במסגד נבי רובין

11/06/2021
ישראל פרקר המשך »

פעמים רבות שמעתי על "מסגד נבי רובין" הנמצא בחולות, מספר מאות מטר דרומית לנחל שורק, בדרך לפלמחים. לאחרונה התגשם חלומי, רב השנים, והגעתי (מזיע ותשוש) למתחם המבנה, בהדרכתו של מומחה הטיולים, דוד ממי, וקבוצת מתעניינים, כמוני, מראשל"צ.
אז, מסגד לא מצאנו שם, אבל מבנה קבר עם גג כיפתי, בן מאות שנים כן מצאנו וגם חצר גדולה המוקפת בגדר גבוהה, הבנויה מאבני כורכר. בדרך (הטובענית בחול) חלפנו ליד עצים ענקיים המלאים בתאנים (לא בשלות) ונהנינו ממתיקותם של תותים לבנים שהבשילו על עצים עתיקי ימים.
דוד סיפר לנו באריכות על המקום. סמוך אליו ביקרנו גם בהריסות בריכת מים ישנה, ובהריסות טבונים גדולים, שנבנו במקום בתחילת המאה ה20.
אני צילמתי הרבה תמונות, בסיור המעניין הזה, ולאחר מכן העמקתי בחומר, אותו מצאתי בוויקיפדיה ובמאמר בעת־מול – יד יצחק בן צבי – של ד"ר מחמוד יזבק, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. עתה סוף סוף, אתם ואני נדע מהו, בעצם, המקום שהיה רב פעילות, והיום הוא מוזנח ומתכסה יום יום בעוד חולות נודדים.
נבי רובין הוא אזור הסמוך לשפך נחל שורק, מקום קבורה וכפר בדואי שהוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20. הכפר נקרא על שם הקבר נבי רובין שיוחס במסורת הערבית לראובן בן יעקב, אף על פי שהיסטוריונים אחדים טוענים כי הקבר הוא בעצם קברו של שייח' ערבי. בשנת 1945 מנה הכפר 1,420 נפשות. במלחמת העצמאות ב-1 ביוני 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי.
אזור שפך נחל שורק (בעבר "נהר רובין") היה מיושב עוד מתקופות קדומות. נקודת מסחר חשובה בהיותו על צומת דרכים של דרך הים והדרך שהובילה לנמל יבנה ים. עדות ראשונה ליריד מסחר כזה ידועה מ-1184. סוחרים מדמשק סחרו עם נוצרים מעכו בעבדים, סוסים יקרי ערך מגזע פרסי וכורדי, וגם כלי נשק מתימן ומהודו. בשנים מאוחרות יותר הגיעו לאזור גם סוחרים איטלקיים מסיציליה וצלבנים מרודוס וכריתים. ירידי מסחר אלו התקיימו עד המלחמה בין הממלוכים והסוחרים הצלבנים במאה ה-13. במאה ה-15 בנה השליט הממלוכי של ירושלים מקדש ומסגד באזור. כנראה לאור האמונה שקבור שם ראובן בנו של יעקב הקדוש למוסלמים ונקראה "א-נבי רובין". אבל בספרות היהודית קברו של ראובן נזכר בספר הישר וממוקם בעבר הירדן. ההיסטוריונית רבקה גונן טוענת כי הקבר בנבי רובין שייך כנראה לשייח' ערבי. ההיסטוריון וליד ח'אלדי כתב כי הקבר נבנה כנראה על מקדש כנעני ומקור ההילולות , שהיו בשפע באזור, הם בטקסים של עבודה זרה.
העלייה לנבי רובין (זיארה) מדי שנה בסוף הקיץ הייתה חגיגה השנתית הגדולה (מוסם) שמשכה רוכלים וסוחרים מחוץ לארץ. ב-1816 ביקר נוסע אנגלי בשם אירבי (Irby) במקום ותיאר כי בזמן החגיגות כ-30,000 ערבים היו מגיעים מכל כפרי האזור. בחגיגות שהתקיימו ב-1935 נבנה במקום קולנוע ליד המסגד ובו הוקרן, לראשונה, סרט דוקומנטרי מקומי.
בשנות ה-30 התמקמו במקום שבט אבו סווייריה, שבט בדואים שהגיע מסיני. ב-1944 נבנה במקום בית ספר. אנשי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות, אך מקור הכנסה חשוב היה גם מאירוח החגיגות, השנתיות.
המוסם של נבי רובין נמשך כחודש ימים ורוב השהייה במקום נוצלה לבילויים "חילוניים". במקום נערכו בין השאר מרוצי סוסים, תחרויות שיט, תחרויות היאבקות, הקרנת סרטים ומופעים. הביקור ברובין היה בדרך כלל ביקור משפחתי, שהשתתפו בו נשים וגברים כאחד. לכן תיארו רבים את העלייה לרגל כמסע למקום בילוי קיצי.
בזמן מלחמת העצמאות, ב-18 ביולי 1948, נרצחו 5 נוסעיו של מטוס אירוואן של חיל האוויר הישראלי, שטס מסדום לתל אביב ונאלץ לנחות נחיתת אונס בחולות נבי רובין. בעקבות התקרית ביצעה חטיבת גבעתי בסוף חודש אוגוסט 1948 את מבצע ניקיון לסילוק התושבים הערבים משטח החולות שבין נחל שורק לנחל לכיש.
בשנות ה-60 הרס מינהל מקרקעי ישראל את בתי הכפר. על כך התלונן אחד מאנשי קיבוץ פלמחים, הסמוך: "היו בתי אבן נהדרים, היה זה מקום לציירים, היו באים לשם תיירים ומתפעלים. היום הכל הרוס"
צריח המסגד הגבוה נפל בראשית שנות ה-90 , בסופת ברקים. אין במבנה פעילות, למעט מתפללים יהודים בודדים הבאים להתפלל במקום, ומטיילים המגיעם ברגל או ברכבם לאחר פריצת מנעולי שערים סגורים..
גדר כורכר מקיפה חצר רחבה אשר באחת מפינותיה נמצאת הכניסה לבסיס מגדל המואזין שנפל והריסותיו פונו. בסמוך נמצא חדר קטן וחשוך בעל כיפה, כרגע בצבע כחול כשבמרכזו מצבת הקבר ש"נכבש" ע"י חרדים ותמהונים, המגיעים למקום כדי להתפלל ולהדליק נרות. הסמלים האסלאמיים הוסרו ממנו, ובמקומם הונחו סמלים יהודיים. כך הופך המקאם העתיק של נבי רובין לאתר פולחן יהודי.
"זיארה" היא עלייה לרגל לקברי נביאים וקדושים, של יחידים או של קבוצות קטנות. לצידה, התפתח באסלאם העממי הפלסטיני גם ה"מוסם", שזהו מועד קבוע בשנה לזיארה המונית לקברי קדושים.
רק קברי קדושים אחדים זכו למוסם. שני אירועי המוסם שמשכו אליהם קהל רב יותר מכל זיארה אחרת, קשורים לקבריהם של שני הנביאים : נבי מוסא (משה), על הדרך מירושלים ליריחו, ונבי רובין (ראובן בן יעקב), ליד שפך נחל שורק.
הזיארה לנבי רובין נמשכה באופן רצוף במשך מאות שנים, והופסקה ב1948. מאז לא נערך מוסם במקום, האתר הוזנח, החולות כיסו חלקים גדולים מהמתקנים באתר, וצריח המסגד שנבנה בשנת 1889, נהרס ב1993.
לא ידוע מי קבע לראשונה את מיקומו של קבר נבי רובין, ואף לא ידוע מתי זכה לקדושה והפך למקום עלייה לרגל. המקום הוזכר בפעם הראשונה במאה ה-12. לקראת סוף המאה ה15 נכתב בספר, שמחוץ לרמלה, מצד מערב ולצד הים המלוח, נמצא משהד [מבנה הנצחה שכולל קבר ומעליו כיפה ומבנה גדול], נטען שכאן נמצא קברו של האדון רובין בן יעקב, עליו השלום. נכתב גם שזהו מקום מפורסם, ורבים מתאספים בו מרמלה, מעזה וממקומות אחרים. הם שוהים מספר ימים ומוציאים כספים רבים.
לא ברור, גם, כיצד זכה הקבר למוסם. יש הסבורים שבעקבות גירוש הצלבנים פעלו הממלוכים לאסלאמיזציה של אזור החוף, בין השאר באמצעות עידוד הזיארה לאתרים המצויים על הדרך הראשית בין קהיר לדמשק, לצורך חיזוק השליטה וההגנה על האזור.
בתקופת שלטונו של מוחמד פאשא אבו נבוט, ביפו ( 1818-1805) , חל גידול במספר משתתפי המוסם של נבי רובין. אבו נבוט שיפר את הדרכים המובילות למקאם, הקים מערכת של סֶבּילים (רהטי מים, לשתייה) בדרכים המובילות לאתר ובסביבתו ודאג לאספקת צרכי המשתתפים. בין השאר דאג להפוך את שבטי הבדווים באזור לגורם מסייע לעולי הרגל, ושילם להם שכר עבור שמירה על הדרך ותחזוקת סבילי המים והמקאם כל ימות השנה.
עד הפיכת יפו לבירת נפה (קדא) בראשית המאה ה19, לא חלו שינויים רבים במעמדם הקבר והמוסם. המקאם נוהל בידי בני משפחת אל–תאג'י אל–פארוקי מרמלה, צאצאי השייח' רסלאן, וההקדש של המקאם נהנה מהכנסות של כ33,000 דונם של קרקע חקלאית באזור סרפנד ונבי רובין. ההכנסות שימשו לאחזקת המבנה ולשירותי הסעדה (סימאט — בית תמחוי) של מבקרי הקבר בימי המוסם.
ב 1899 הוחלט במנהל הקדא של יפו להרחיב את מתחם נבי רובין. המשימה הוטלה על מנהל ההקדש של נבי רובין, עבד אל–מג'יד אל–תאג'י, שמימן את הפרויקט מכספי ההקדש והובטח לו כי אוצר המדינה יחזיר לו את כל ההוצאות. אולם מתברר שאוצר המדינה החזיר בסופו של דבר רק חלק קטן מההוצאות הגדולות. לאחר סיום השלטון העות'מאני עבר ניהול המקום לידי המועצה המוסלמית העליונה, ועד 1948 המשיך הממונה על הקדשי המקאם לקיים את בית התמחוי במקום. ניהול המקום עבר למועצה המוסלמית העליונה שיזמה פרויקטים רבים במרחב, שחלקם נראים עד ימינו: הקמת ברֵכות מים, חפירת בארות, בניית תנורים לאפייה (טבונים מאבן), התקנת משאבות מים ועוד. המועצה יזמה גם נטיעה של כ10,000 עצי אקליפטוס לצורך ייבוש הביצה באזור. (יש האומרים שהבריטים נטעו אותם)
עכשיו התחלתי להבין, טוב יותר, שכמה חבל שמקום שהיה כל כך גדול ומרכזי, מוזנח מאוד, לא מטופח, ורוב הציבור כלל לא יודע מה היה בנבי רובין , של פעם, לגמרי לא מזמן.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *