כתב וצילם: אבי הלוי
'דרך האבות', הידועה גם בשם 'דרך ההר', היא דרך פנים ארצית קדומה אשר חצתה את ארץ ישראל לאורכה מדרום לצפון. הדרך היא למעשה חיבור טבעי של רכסי שדירת ההר המרכזית של הארץ על קו פרשת המים. ראשיתה באזור באר שבע והיא הגיעה עד סמוך למגידו כאשר היא עוברת בדרכה בשולי עמק גדול ופורה בדרום השומרון, הוא עמק שילה. עמק שילה מהווה גבול גיאוגרפי בין אזור יהודה המתאפיין בהרים גבוהים וואדיות עמוקים, לבין השומרון שנופיו הם גבעות מעוגלות נמוכות וביניהן עמקים רחבים. מעל העמק, בגובה 741 מטר מעל פני הים, מתנשא תל שילה, היא שילה הקדומה. בחפירות שנעשו בתל נמצאו שרידים של גתות עתיקות – מה שמעיד על תעשיית יין ענפה שהייתה באזור.
שניים שמאמינים שניתן לחדש את העבר המפואר של האזור ולייצר יינות איכותיים הם מאיר שומר, ד"ר למשפטים המתגורר במקסיקו, ועמיחי לוריא, בשלן ויינן ממעלה לבונה. שומר הוא הבעלים של יקב שילה. מגיל צעיר חלם להקים יקב והיה לו ברור שיעשה זאת בארץ ישראל במקום הנותן 'משהו בשביל הנשמה' כפי שהתבטא פעם. עמיחי לוריא הוא היינן של היקב ואת מלאכת עשיית היין למד בקורס המעשי לייצור יין ביקב שורק. כמה שנים ייצר יין ביקב ביתי קטן ואחר כך הצטרף למאיר שומר כיינן יקב שילה. היקב מפיק כמה עשרות אלפי בקבוקים בשנה ויינותיו זוכים להערכה בקהיליית היין הישראלית. כמה מיינות היקב שובצו במקומות מכובדים בתחרויות 'טרה וינו' ו'אשכול הזהב' האחרונות.
קומץ העיתונאים וכתבי היין שנענו להזמנת אנשי יקב שילה להגיע לביקור באזור שילה זכו לחוויה מיוחדת במינה. ביקורנו החל בסיור בתל שילה בהדרכת הארכיאולוגית רחל ארליך – שסיפרה לנו על תולדות האזור, לאחר מכן ביקרנו ביקב שילה בשילה של היום הסמוכה לתל, שם שמענו מעמיחי לוריא על היקב וטעמנו יינות מבציר 2008 מהחביות ולסיום הוזמנו לביתו של עמיחי לוריא במעלה לבונה לארוחה מעשה ידיו בלוויית יינות היקב. הסיור החל, כאמור, בתל שילה ובתצפית על האזור, ותוך שאנו לוגמים יין רוזה צונן מבציר 2007, שמענו הסברים על תולדות האזור:
"מבחינת הנוף הטופוגרפי והחקלאות המקומית לא השתנה כאן הרבה בשלושת אלפי השנים האחרונות", טוענת הארכיאולוגית שרה ארליך. ארליך מסבירה שעם ישראל, שהגיע לשילה לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ולאחר שנלחם בעמי האזור, החל בשילה לחיות חיי קבע ולפתח חקלאות. משילה ניהל יהושע את חלוקת הנחלות ומשילה החל העם להתפזר ולהתנחל בארץ. ירושלים עוד לא הייתה קיימת אז ושילה הייתה המרכז הרוחני של עם ישראל ושם עמד המשכן במשך שלוש מאות שישים ותשע שנים, עד שהמלך דוד ריכז מחדש את העם סביב ירושלים.
מעט מאוד חפירות נעשו בתל, הראשונה שבהם עוד בשנת 1929, אך בסיור במקום ניתן לראות שרידים מן הישוב היהודי מתקופת המקרא וסימני חורבן, שרידי מערות קבורה מימי בית שני, וכתובת פסיפס ביוונית שנחשפה על רצפת כנסייה ביזנטית מהמאה החמישית. שלוש גתות מתקופת המקרא נמצאו בתל ואנו ביקרנו באחת מהן ששופצה ושוחזרה בתקופת מאוחרת יותר. הגת בנויה משני משטחי אבן מוקפים במעקה נמוך. על משטחים אלו נמעכו הענבים והמיץ זרם דרך פתחים במעקה אל בורות חצובים באבן שם תסס התירוש והפך ליין.
תחנתנו הבאה היה יקב שילה אשר ממוקם באזור התעשייה הקטן של הישוב שילה. לפני כ- 30 שנים הוקם מחדש הישוב היהודי בשילה והוא מונה כיום כמאתיים משפחות. על היקב שהוקם בשנת 2005 סיפר עמיחי לוריא ותוכלו לקרוא על כך בכתבות קודמות באתר. בעת ביקורנו היו מיכלי הנירוסטה של היקב מלאים ביינות 2007 שהועברו לשם מחביות העץ לאחר תקופת יישון ממושכת, כשנה וחצי, לקראת ביקבוקם בקרוב. לוריא הסביר על תהליך הקליטה של הענבים ביקב ועיבודם. הוא דיבר בסיפוק על הציוד המודרני והמשוכלל שהבעלים, מאיר שור, העמיד לרשותו ואשר מאפשר לו לשלוט בתהליך הייצור. לוריא הרחיב את הדיבור על תהליכי ההתיישנות של היינות בחביות וסיפר כיצד למד במשך השנים להתאים את טמפרטורת היישון ליינות שהופקו מכרמים שונים.
בחביות שבחדר החביות 'נח' היין מבציר 2008. היקב משתמש בחביות של חברת 'ראדו' בדרגות קלייה שונות, רובן בנפח הרגיל של 225 ליטר ומיעוטן חביות של 400 ליטר שם מתיישן בדרך כלל השרדונה. "יש לנו הרבה חלקות ואנו מיישנים את היין מכל חלקה בנפרד", מסביר לוריא ומוסיף: "זה יוצר אתגר מעניין לגבי הבלנדים – איזה קברנה ילך לקברנה סוביניון נטו ואיזה קברנה ילך לבלנד קברנה-מרלו. איזה מרלו יהיה עם הקברנה סוביניון ואיזה מרלו ילך למרלו-שיראז. זה לא קל, אבל זה מה שעושה את העבודה למעניינת". בהמשך ערכנו טעימה השוואתית של יינות מכרמים שונים מחביות שונות.
הטעימה הראשונה הייתה השוואה בין שני יינות מרלו מבציר 2008 שכבר במגע ראשון עם האף והחיך ניכרים בהבדל שביניהם. המרלו הראשון מבין השניים הוא ריחני מאוד, בעל חמיצות נעימה ואפטר טייסט טעים וממושך. היינן עמיחי לוריא מועיד אותו לבלנד. המרלו השני 'רציני' יותר. הוא יותר מאופק באף וטעמו פחות מתחנף. הוא מעט יותר מריר וכך גם האפטר טייסט שלו. את היין הזה מועיד לוריא למרלו הזני הראשון של היקב שכן ליקב שילה עוד אין מרלו זני ולוריא רואה אתגר גדול בהפקת יין מרלו מענבי האזור. "אני נרגש לקראת האפשרות להוציא מרלו זני", אומר לוריא ומספר שיש לו שלושה יינות מרלו נוספים, פרט לשניים שטעמנו, וכולם שונים זה מזה.
הטעימה הבאה הייתה 'פלייט' של שלושה סוגי שיראז 2008, גם הם מהחבית. השיראז הראשון, מכרם צפוני כלשהוא, היה בעל ריח מאופק, טעם בתולי ומרירות שקדית קלה. השני, לעומתו, היה בעל ריח חזק ומתפרץ. טעים מאוד ובעל אפטר טייסט נעים, ארוך וממושך. השיראז השלישי היה הפירותי ביותר מבין השלושה ומעט יותר מתוק. גם ליין הזה אפטר טייסט טעים וממושך. ההבדל בין שני היינות האחרונים, שניהם מכרם בכפר יובל, הוא בשיטת התסיסה. השיראז השני תסס במיכל פתוח 'אמבטיה' בשפתו של לוריא ואילו השיראז השלישי תסס במיכל סגור, כמקובל בדרך כלל. חוששני שאני לא הרגשתי הבדל משמעותי בין שני אלו מכפר יובל. ייתכן שהחיך הצרכני לא חש בהבדלים שחש חיך יינני…
ביקורנו בשומרון הסתיים בארוחה בביתו של עמיחי לוריא שהוא, כאמור, גם בשלן מעולה. כאפריטיף לגמנו רוזה 2008, יין בעל צבע נחושת שהוכן מענבי קברנה פרנק וברברה. יש לו מתיקות קלה ונעימה והטעם השולט מזכיר תות שדה. יופי של יין לקיץ. בארוחה עצמה לגמנו שרדונה 2007 שתסס תסיסה אלכוהולית בחביות עץ וגם התיישן מאוחר יותר בחביות עץ של 400 ליטר. היין לא עבר תסיסה מלולקטית אך התיישנותו על השמרים עידנה והחליקה אותו מעט. השרדונה ליווה את המנה הראשונה נתחי סלמון עם ירקות קצוצים על פרוסות לחם קלוי. את המנה העיקרית, חזה בקר כבוש, ליווה המרלו-שיראז 2006 מסדרת 'שור'. זהו יין בעל צבע יפה – אדום חמרה – וריח פרי מעורב, פרי צעיר עם פרי בשל. טעמו החזק והחמיצות הקלה עשו אותו מושלם כבן לוויה למנת הבשר הכבוש שהוגש לצידו.
יום מאלף בילינו בשומרון. מבלי להיכנס למחלוקת הפוליטית סביב נושא השטחים יש להודות שדברים יפים נעשים שם. אנשים טובים עושים יין טוב ואוכל טוב. איש תחת גפנו. תודה לאנשי משרד יחסי הציבור 'טריוואקס' שטרחו על הכנת הביקור, תודה לאנשי יקב שילה וליינן עמיחי לוריא. עלו והצליחו.
