היש מקום למלבק בארץ?

24/08/2008
מאת: פרופסור עמוס הדס
היש מקום למלבק – עולה ותיק, שירד מהארץ ושב אליה?
הזן מלבק (Malbeck, Cot, Pressac) הוא זן ותיק בצרפת ויש הטוענים כי הוא ידוע ומוכר בשמותיו מזה מאות שנים.
המשך »

 24/08/2008

היש מקום למלבק – עולה ותיק, שירד מהארץ ושב אליה?
הזן מלבק (Malbeck, Cot, Pressac) הוא זן ותיק בצרפת ויש הטוענים כי הוא ידוע ומוכר בשמותיו מזה מאות שנים. אלה המנסים להדר ולהאדיר את הסיפור מוסיפים כי הזן הזה הובא על ידי נזירים צלבנים מאזור בעל-בק שבבקעת הלבנון עם שובם ממסעות הצלב. כיום הוא מצוי בכמויות מצומצמות בחבל בורדו, דרום צרפת וצפון ספרד, בהן הוא משמש כזן משלים ליינות אדומים בנוסח בורדו כזן יין מקומי חשוב הוא מופיע בחבל הקהור, למרגלות הרי הפירנאים בצד הצרפתי, וכזן מוביל בארגנטינה ובמספר אזורים בצילה.

הזן איבד מגדולתו בעבר לזנים כמו הקברנה סוביניון והמרלו, גם בארצות בהן היה חשוב. היינות העשויים מענבי זן זה הם כהים מאד ויש הקוראים אותם "היינות השחורים", כמו בקהור שבצרפת, מקום בו יינות המלבק חלקם בינוניים פשוטים למדי וחלקם יינות טובים בעלי גוף, בשרניים, פירותיים, עם ניחוחות של סיגלית, אדמה, עור ועלי טבק. טעמיהם נעים משזיף מבושל, אניס, שוקולד וכלה בעישון וגרגירי יער שחורים. כאשר היינות רכים עד רכים מאד, "מתגנב" ליין טעם של צימוקים כסימן להבשלת יתר. יינות המלבק מארגנטינה וצילה דומים בדרך כלל לאותם יינות המיוצרים בחבל קהור אך צבעם פחות כהה ונוטה יותר לארגמן אפלולי. עפיצותם רכה יותר מיינות המלבק האירופאיים של קהור והם בעלי יכולות התיישנות והשתמרות טובים מאד. יינות המלבק מגיעים למיטבם כיינות זניים בחבל מנדוזה בארגנטינה, מקומות בהם הענבים נבצרים בכרמים המצויים בגובה של 1200 – 800 מטרים מעל הים, במעלה הרי האנדים ובמפנה מזרחי ודרום מזרחי.. מעניין לציין שהזן הזה הובא גם לקליפורניה ותפס שם מקום חשוב למדי בתחילת המאה שעברה, אבל במהלך ולאחר תקופת היובש נעקרו שטחים רבים שהיו נטועים בזן זה. לפיכך נותרו רק מספר זעום של כרמים הנטועים בגפנים מזן זה והגפנים מבוגרות מאד עד כדי 60 שנה יותר, מקצתם בחבל סונומה וחלקם בצפון העמק המרכזי ודלתת הסקרמנטו. כיום אין למעשה יינות קליפורניים המיוצרים מענבי זן זה, למעט מספר יקבים מצומצם מאד, המייצרים יין זני מזן זה בכמויות זעירות שאינן מסחריות.
                                                                                   
את הזן הזה, המבשיל מוקדם בעונה יחסית לזנים אחרים, נטו בדרך כלל לטעת על כנות של הגפן האמריקאית רופסאריס די לוט המפחיתה יבולים, והניטעת בקרקעות כבדות יחסית, עמוקות, מנוקזות וגיריות. בדרך כלל מקובל להניח שהזן נוטה להשיר את הפרחים חלקית לאחר החנטה, ואשכולותיו דלילים וקטנים. יבוליו בינוניים עד נמוכים. כל זאת, כאשר הגפנים מורכבות על הרופסטריס די לוט ונטועות בצורות שאינן מגביהות את הגפן מעל הקרקע. בתנאים אלו נמצאה בזן רגישות יתר לכפור אביבי ולריקבון האשכול לקראת ההבשלה. אך, בגידולו בשיטות מודרניות ועל כנות מודרניות במיוחד בארגנטינה וצילה, הזן מוכיח את יכולותיו. יבוליו עולים, רגישותו לריקבון האשכול פוחתת משמעותית אך רגישותו לכפור אביבי אינה פוחתת (בשל היותו זן מבכיר כלומר, זן זה מתפרץ מתרדמת החורף מוקדם באביב). כמו כן אין הוא רגיש כמו זנים אחרים למחלות פטריות עלים שונות.

הזן הזה הובא לארץ בשלהי המאה ה- 19, עם יתר הזנים של דרום צרפת ובורדו. בתחילה הובאו הזנים הללו מצרפת (לפני כ- 130 שנים), וניטעו בכרם הלימודי במקווה ישראל. מכרם זה נלקח,על ידי פקידות הברון כתוספת ליבוא משלהם, חומר לנטיעות ב"מושבות היין" כמו ראשון לציון, גדרה, רחובות, זיכרון יעקב, גבעת עדה, בת שלמה ומאיר שפייה. הנטיעות במושבות, שהיו בדעת הברון לעודד, כוונו להשלים את חסרון היינות האיכותיים מאחוזותיו בבורדו בגלל הפילוקסרה. הנטיעות כללו את הזנים: גרנש, קריניאן, שהיו עיקר הכרמים ומעט מהזנים מלבק, קברנה פרנק, מורוודר, קברנה סוביניון, מרלו ופטיט וורדו. הרכבים אלה היו אמורים ליצור יינות במתכונת בורדו.. לפי שמעון שאמה (היסטוריון בריטי נודע, שכתב על תרומת משפחת רוטשילד לפיתוח ההתיישבות והחקלאות בארץ) הברון רוטשילד, שלא קבל את כל עצות המומחים שהביא לארץ, האמין שניתן למרות חום הקיץ לגדל ענבי איכות ולייצר יינות איכות עילית. לכן נטה הברון לטעת זן זה יחד עם פטיט ורדו, המורוודר, הפטיט סירה ואפילו הביא מעט פינו נואר לייצור עתידי של יינות מבעבעים. למרות תקוותיו ואמונתו, הזן מלבק הכזיב ולא עלה יפה בארץ. זאת הן בגלל הכנה עליה הורכב, הפגיעות בפריחתו (כזן מבכיר) בשל שרבי האביב, אשר תרמו רבות לפחיתת יבוליו, בנוסף להיותו זן בעל יבולים נמוכים ופגיעותו למחלות אשכול. כל אלה הפכוהו לזן בלתי כלכלי בארץ ולפיכך נעקרו כל חלקות הכרם שהיו נטועות בזן זה.

 בשים לב לכך שיינות מזן זה המיובאים מארצות אחרות כמו צילה וארגנטינה מעוררים בנו את המשאלה ליין מקומי מזן זה, כיון שבאם בדר' אמריקה ניתן לקבל יינות משובחים מזן זה מדוע תפקד הטובה הזו מיינות הארץ? מדוע לא יובא הזן הזה שוב לארץ, ינטע על כנות מודרניות כמו כנות ריכטר או פולסן, בכרמים מושקים, כשהגפן מעוצבת בשיטות עצוב הגפן המודרניות. כל אלה ישפרו את יכולת ההנבה להגדיל יבולים לרמות מתאימות ובאיכויות גבוהות. אין כל הגיון שהזן הזה יצליח בארגנטינה ובצילה ולא בישראל.הצפי הוא שיינות זן זה מכרמי הארץ, יהיו כנראה כהים ובעלי מאפיינים זניים שידמו לאלו המיוצרים בארגנטינה. מהשוואת התנאים ששררו בכרמי הארץ בתקופה בה נכשל המלבק כזן יין והעובדה שמאז נרכשו הן נסיון עתיר שנים, נלמדו והוטמעו שיטות גידול ועצוב גפן מודרניות המאפשרות יכולות שליטה טובה בכרם וביצועיו, נראה שיש מקום להחזיר זן זה לכרמי הארץ. השבת זן זה לכרמי הארץ אינה חייבת להיעשות, כמקובל בארץ, בכעין התמכרות שאין מאחוריה ניסיון מודרני קודם, אלא באופן מושכל. בצורה זו תחילה יהוו ענבי זן זה בסיס לצורך ניסוי נוסף כזו יחודי לעצמו וכמשלים ליינות המרלו והקברנה.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *