20/04/2010
מאת: אבי הלוי
שיאים חדשים
אפשר להסכים, או אולי יותר נכון להסכין, עם מה שקורה בתחום מחירי יינות הפרימיום הישראליים. אפשר גם שלא להסכים, אבל אי אפשר להישאר אדישים אל מול התופעה. אם עד לפני כשלוש שנים היה מישהו אומר שבשנת 2010 יהיו על מדפי חנויות היין יינות ישראליים שתג המחיר שלהם נע בין 300 ל- 500 ₪, היינו חושבים שהבן אדם הוזה בהקיץ. אבל זה קורה, וזה מתגבר, וחלק מן היקבים שואבים עידוד מכך שהתופעה נמשכת ואנו שומעים חדשות לבקרים על יינות שיוצאים לשוק במחירים שבעבר הכרנו רק לגבי יינות יבוא ידועי שם. הגיעו הדברים לידי כך שאחד מכתבי היין הלך ובדק, בעקבות השקה של יין ישראלי חדש במחיר שבסביבות שלוש מאות וחמישים ש', אילו יינות יבוא ניתן להשיג במחיר הזה. התוצאות צפויות ובהחלט מדובר ביינות מליגה אחרת
פטריוטיזם בצרכנות יין
אני יכול להעיד על עצמי, ויש לי גם חברים רבים שחשים כמוני, שבכל פעם שאנו קונים יין כחול לבן אנו מרגישים שאנו עושים משהו טוב. התחושה הזו היא לכאורה טיפשית מכיוון שהיקבים הישראליים, אף לא אחד מהם, אינו מלכ"ר – מוסד ללא כוונת רווח. אלו ארגונים עסקיים לכל דבר ועניין ולכן הם לא אמורים להיות זקוקים לכך ש'נעשה להם טובה' ונרכוש את יינותיהם. אז למה בכל זאת אנו מרגישים כך? כנראה שזו האחווה הישראלית. צרכן היין אומר לעצמו אולי לא קניתי את היין הכי טוב שניתן להשיג במחיר הזה אבל לפחות תמכתי בתעשיית היין בישראל. אלא שלפטריוטיזם הזה יש גבולות ובשלב מסוים מתחלפת תחושת הפטריוטיזם בתחושת 'פראייריות' וכך טמונה הסכנה.
על יין ועל 'פראיירים'
על המושג 'פראייר' והמשמעות של 'לא לצאת פראייר' בתרבות הישראלית נכתבו לא מעט מאמרים ונעשו אף מחקרים. יש הטוענים שהדחף של 'לא לצאת פראייר' אצל הישראלי הוא כל כך חזק עד שניתן לראות בו כמעט את הדיבר האחד עשר… כמי שכותב על יין באתר 'השער לעולם יינות ישראל' אני נתקל בהתייחסות כזו בכל פעם שמתפרסמת כתבה על יין חדש במחיר יוצא דופן. "פראייר מי שמשלם מחירים כאלו" ו- "הפראיירים לא מתים רק מתחלפים" הם ביטויים שחוזרים על עצמם שוב ושוב אחרי כל כתבה או הודעת בלוג העוסקים שמחירים גבוהים של יינות. אני לא אוהב את הסגנון אבל אפשר להבין את מי שחושב או מדבר כך וזאת לאור האלטרנטיבות הקיימות.
ההשוואה מול יינות אחרים
תחושת ה'פראייריות' היא תוצאה של מצב שבו קנית יין במחיר מסוים ואחר כך נודע לך שיכולת לקנות את אותו יין, או יין שווה לו באיכותו, במחיר הרבה יותר נמוך. התחושה הולכת ומחריפה ככל שההוצאה גבוהה יותר, כי על הוצאה קטנה עוד אפשר להתנחם בכך שה'אובדן' אינו גדול. נשאלת השאלה האם ההשוואה למחירי יינות אחרים בכלל וליינות תוצרת חוץ היא רלוונטית. להבנתי, מן הצד הצרכני בוודאי שכן. שהרי אם אני צרכן יין מלומד ומכיר את היצע היינות בשוק אני מחפש דרך למקסם לעצמי את התועלת. אם אני אדם רציונאלי לא אקנה ביוקר משהו שאני יכול לקנות בזול.
ולמרות הכל – זה שלנו וזה טוב
עם או בלי קשר למחירים אפשר לקבוע בוודאות שאיכות היינות הישראלים קפצה מדרגה בשנים האחרונות. יש לכך סימנים רבים: ניקוד גבוה על ידי מבקרי יין בארץ ובעולם, דירוגים מכובדים, מדליות ופרסים בתחרויות יין ועובדה נוספת, שאי אפשר להתעלם מממנה – הנכונות של חובבי היין הישראלים לשלם מחירים גבוהים יותר ויותר על יינות הנתפשים כיינות איכות. כאשר יצא לשוק קצרין 1996 הוא עלה 160 שקל. הבא אחריו, קצרין 2000 כבר חצה את קו ה- 200 והאחרון, קצרין 2004 חצה את קו ה- 300 שקל לבקבוק. תשאלו את אנשי יקבי רמת הגולן – הם יספרו לכם שהיין נחטף בתוך כמה שבועות.
עשרת היקרים
שיטוט מהיר ברשת ומיטב הידע האישי העלו את הרשימה הבאה:
פורט 1950 של יקב טפרברג – 850 ₪
זאוברמן לימיטד אדישן – 550 ₪
אלכסנדר הגדול גרנד – 490 ₪
מתתיה של דלתון – 400 ₪
'אוניקה' – של אמפורה – 325 ₪
קצרין אדום – 320 ₪
אלפסי קברנה-מרלו – 250 ₪
קסטל גרנד וין – 245 ₪
מרגלית ספיישל רזרב – 220 ₪
אליעד של שאטו גולן – 180 ₪
כולנו מכירים את היינות ומבלי לפגוע באף אחד, נדמה לי שהמחיר הולך ונעשה יותר מוצדק ככל שיורדים ברשימה… מה אתם חושבים?
