סיור לאורך נתיב שיירת הל"ה

01/01/2021
עם קבוצת מטיילים המשך »

לאחרונה פגשתי שוב במיתוס רב ימים, כשהצטרפתי לקבוצת מטיילים, בהדרכתו של הרצל חובב . הפעם היתה זו נסיעה (מקוצרת), מלאה בנוסטלגיה, לאורך מסלול צעידת 35 לוחמים שנהרגו ב1948 בדרכם להגן על תושבי גוש עציון. סיפורם של הל"ה הפך לאחד הסיפורים הידועים מאותה תקופה. קיימים גם קיבוץ נתיב הל"ה, מעבר ל"ה (גבול) בין עמק האלה לגוש עציון, אניית המעפילים "ל"ה גיבורי גוש עציון" וגם שמות ע"ש , של רחובות ושדרות בערים שונות.
טיולינו התחיל בהר-טוב והסתיים בתצפית על גבעת הקרב, בה נפלו הל"ה, כשמאחור, על ראש שרשרת ההרים צפה עלינו גוש עציון. מדי, פעם עצרנו ליד שלטים המתארים את דרכם של הנופלים והרצל הוסיף עליהם מידע רב. לצערי מתברר שחלק מהשלטים מוסתרים ע"י עשבים גבוהים, שהייתי צריך להזיז כדי לצלם בהצלחה את הכתוב על השלטים החשובים, שחלקם גם הושחת. למען כבודם של הנופלים, ושמירה על המיתוס הזה והעברתו לציבור המטיילים, מומלץ שהנוגעים בדבר ידאגו לניקיונות סביב השלטים ולתיקון המושחת.
כרגיל, גם כאן, ויקיפדיה עזרה לי להעמיק בחומר. הסיפורים והחומר בנושא, הם רבים מאוד.קיצרתי.
הר-טוב המושבה הנצורה והמבודדת, נבחרה כבסיס היציאה ללוחמים. זה היה היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון, מלבד ירושלים. המתכננים בחרו מסלול שיוביל את המחלקה תחילה דרומה, לרגלי השלוחות והוואדיות, ואז פנייה מזרחה באחד הוואדיות העולים לכיוון גוש עציון ועלייה ממנו לגוש. מספר קילומטרים מדרום להר-טוב שכן הכפר הערבי דיר-אבאן (מדרום למושב מחסיה של היום), שתושביו השתתפו בהתקפות על המושבה.
היה צורך לנוע תחילה מערבה, כדי לעקוף את הכפר וגם לעקוף את תחנת המשטרה הבריטית שהייתה סמוך להר-טוב (ערטוף, כיום תחנת המשטרה של בית שמש) מחשש להתגלות באור הזרקורים. אורך המסלול היה כ-28 קילומטר. השאלה האם זה באמת היה הנתיב הנכון עוררה ויכוחים שנים רבות.
המחלקה, שמנתה 40 לוחמים, יצאה מסמינר בית הכרם במשאית להר-טוב. כלי הנשק היו מוטמנים בסליק ברכב הנוטרים שיצא בנפרד מהלוחמים. הלוחמים הגיעו למושבה בין הערביים והתקבלו בשמחה, אך התברר כי שני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס, המפקד, סירב לאפשר לשניים לצאת ללא נשק אישי. שני הלוחמים נותרו בהר-טוב.
שעת היציאה המתוכננת הייתה 19:00, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין 2:00 ל-3:00 לפנות בוקר, ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים על כביש ירושלים-בית גוברין.
עקב טיפול בנשק וארוחת הערב שהתאחרה, התעכבה היציאה. המחלקה יצאה לדרכה רק בשעה 23:00. מפקד המושבה, רפאל בן ארויה, הפציר במס להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש כי בהליכה, כשמשא כבד על כתפיהם ובמסלול הררי שאורכו 26 ק"מ, לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה ויתגלו בבוקר. דני מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף – ג'בע בשעות החשיכה ואז להמשיך בהליכה מאומצת של 5 ק"מ במעלה ההר, ואפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים כבר לא יוכלו לעצור בעדם.
המחלקה בת 38 הלוחמים יצאה לדרך. היא נעה מערבה, איגפה מצפון את בניין המשטרה הבריטית והמשיכה לכיוון תל בית שמש שאותו הקיפה ממערב. הלוחמים עברו סמוך למקום שבו נמצא כיום קיבוץ צרעה, ואחר דרך המקום שבו נמצא המושב ישעי. הם חצו את כביש שער הגיא – בית גוברין (כביש 38) . בנקודה זו התברר כי אחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו. הכוח פנה חזרה מזרחה, והגיע בשעה 1:00 בלילה לערך למקום שבו נמצא כיום המושב זנוח. גפני הפצוע התקשה מאוד בהליכה ודני מס הורה לשני לוחמים, אורי גביש ומשה חזן, להחזירו להר-טוב. שאר 35 הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18–20 ק"מ במסלול קשה, ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.
מכיוון שאיש מל"ה הלוחמים לא נותר בחיים, תיאור החלק השני של המסע, מהנקודה שבה נפרדה המחלקה משלושת הלוחמים, נותר בערפל. אפשר לשער כי לאחר חזרת שלושת הלוחמים המשיכה המחלקה בנחל זנוח לכיוון דרום ועברה למרגלות הכפר הערבי בית נטיף, לאורך מסלולו של כביש 3855 כיום. ליד רוגלית של ימינו פנתה המחלקה מזרחה, נכנסה לנחל גדור והחלה בטיפוס לכיוון הגוש, מעט מדרום לכביש 367. על פי העדויות השונות, הגיעו הסיירים שבראש הלוחמים לאזור צוריף בסביבות השעה 6:00 בבוקר. ניראה שהלוחמים היו יכולים להגיע לגוש עצמו עוד בשעות החשיכה, לכן, העיכוב אינו ברור.
תיאור ההתגלות של הל"ה והקרב מסתמך על מספר מקורות. בסביבות השעה 6:00 בבוקר התגלו, כנראה, שני הסיירים שהלכו בראש הכוח. ישנן שתי גרסאות לכך:
המחלקה פגשה ערבי רועה צאן, או זקן. אנשי הל"ה ריחמו על הזקן ושחררו אותו. הוא נמלט והודיע לערבים על נוכחות הכוח.
מעדויות שנגבו מערביי צוריף לאחר מלחמת ששת הימים התקבל תיאור מעט שונה. שתי נשים מצוריף גילו את הכוח, כשיצאו לקושש זרדים. הסיירים קראו לעברן בערבית "אנחנו מההגנה הערבית". הנשים ברחו, והסיירים לא פתחו עליהם באש.
דני מס החליט להמשיך בתוכנית ולחצות את קו צוריף–ג'בע לפני שיתחיל גיוס המוני מהכפרים. המרחק בקו אווירי מהגוש היה כ-6 ק"מ, אך מס העריך, כנראה, שאם יצליחו להתחיל את השלב האחרון של הטיפוס אל הגוש יהיה להם יתרון הגובה והמחלקה תוכל להתמודד עם ההתקפה הערבית הצפויה.
שתי הנשים הגיעו במהירות לצוריף והודיעו על האירוע לאיברהים אבו דאיה, מפקד המיליציה הפלסטינית אל-ג'יהאד אל-מוקדס ("הג'יהאד הקדוש"). אבו דאיה שלח שני לוחמים שזיהו את המחלקה ופתחו עליה באש דלילה, בסביבות השעה 7:00 בבוקר. בין השעות 08.00–11:00 התפתח קרב מול מחלקת הל"ה. הל"ה עלו כנראה לגבעת חפורית, הנמצאת סמוך למחסום ג'בע, כיום, משם ירדו צפונה ומזרחה, לנחל עציונה. בסביבות השעה 11:00 הצליחו לוחמי הל"ה לנתק מגע ולהסתתר במערות או באפיק הנחל, והקרב שכך למספר שעות.
במקביל הפעילו הערבים גיוס המוני בעשרות כפרים ערביים. כ-2,000 ערבים הקיפו את האזור ולא הסתערו בשלב זה וייתכן שהל"ה לא ידעו שהם מוקפים.
בסביבות 14:30 החליט דני מס לעלות לגבעה 573. הם התגלו על ידי הערבים, וחלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב") הם היו מוקפים בערבים שהחלו צולפים עליהם, בעיקר מגבעה 603, שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים, אך על פי המקומות שבהם נמצאו הגופות מאוחר יותר נראה כי הם התארגנו להגנה היקפית. בנקודה אחת על הגבעה רוכזו כנראה הפצועים; כיוון שהגופות שנמצאו באותה נקודה היו חבושות. למרות מצבם הנחות הצליחו הלוחמים להדוף כמה הסתערויות על הגבעה, עד שאזלה תחמושתם. ערביי האזור סיפרו כי לקראת סוף הקרב, בסביבות 16:30, ניסו כמה מהלוחמים לרדת לנחל עציונה, אך נהרגו, הלוחם האחרון נהרג בסביבות 17:00, כאשר השליך את הרימון האחרון שהיה ברשותו.
אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא הייתה מהם כל ידיעה על המתרחש ועל העיכוב. בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. מפקד המשטרה, היימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. למחרת, שבת, יצא דוגן בלוויית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים ובליווי מספר רועי צאן מצא את גופות הלוחמים על גבעת הקרב. הידיעה על מציאת החללים הועברה למטה ההגנה בירושלים.
דוגן החל לאסוף את הגופות במשך מספר שעות. הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגופות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגופות שייכות לאלוהים, ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגופה, הם הסכימו.
למחרת, יום ראשון 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג. הערבים שאספו את הגופות זעמו, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים, הביא את הגופות לרכב הבריטי.
יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון. בלילה עסקו לוחמי הפלמ"ח והחי"ש בזיהוי חבריהם שנהרגו בקרב. למחרת הגיעו חלק מהורי הנופלים וקרוביהם, שהוסעו במשוריינים בריטים, לכפר עציון. עמם הגיעו גם אנשי חברה קדישא, ובראשם הרב אריה לוין. הם הכינו את הגופות לקבורה, וזו נעשתה בבית הקברות של כפר עציון.
כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, בחשוון תש"י 1949, החל מבצע שיזם הרב הראשי בצה"ל, הרב שלמה גורן, לליקוט שרידי הנופלים בחזיתות השונות. בין שאר המקומות הגיע הרב גורן לגוש עציון. גופות נופלי גוש עציון ובהם לוחמי מחלקת הל"ה הובאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
זהו סיפור ארוך, מקוצר, למסע ולקרב קשים וקצרים. מאז, פרשת הל"ה הפכה לאחד המיתוסים החשובים ביותר של המלחמה, ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים עד עתה.
תודה ל הרצל חובב , המדריך, על הטיול המעניין, שלימד אותי המון.

לאחרונה פגשתי שוב במיתוס רב ימים, כשהצטרפתי לקבוצת מטיילים, בהדרכתו של הרצל חובב . הפעם היתה זו נסיעה (מקוצרת), מלאה…

פורסם על ידי ‏ישראל פרקר‏ ב- יום שישי, 1 בינואר 2021

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *