ביקב קלו דה גת

10/01/2010
מאת: מירה איתן
פורסם ב: יין, גורמה ואלכוהול
שמו של יקב קלו דה גת ניתן לו על שם הגת העתיקה שמצא אייל רותם במקום.
המשך »

ביקב קלו דה גת

פרק מתוך מאמר מאת מירה איתן שפורסם במגזין יין גורמה ואלכוהול

שמו של יקב קלו דה גת ניתן לו על שם הגת העתיקה שמצא אייל רותם במקום שבו החליט לנטוע את כרמיו ולבנות לעצמו בית ויקב. אייל רותם, קבלן, מהנדס תשתיות ואיש עסקים ירושלמי, החליט לפני כעשר שנים לחפש לעצמו אתגר חדש. הוא הגיע לקיבוץ הראל ושכנע את בני הקיבוץ לנטוע שם בשנת 1998 כרמים ולאפשר לו לשפץ את החורבה שהייתה בשטח בין העצים כדי להקים בה יקב מודרני.

כדי ללמוד ולהבין יותר את עולם היין, נסע לאוסטרליה ולמד והשתלם שם (חמישה בצירים) בתור פועל "בחינם", ביקב צעיר, קטן ויוקרתי בשם ג’יאקונדה, הממוקם במזרח הפחות מוכר בעולם היין האוסטרלי. את הידע שצבר בחמש הגיחות לאוסטרליה הוא מיישם ביקב הפרטי שלו. היקב צמוד לבית שהקים לו אייל במרכז השטח, ומסביב לבית וליקב נטועים 200 דונם של כל כרמיו. אין לו כרמים במקומות אחרים, טרואר קלאסי, כמו שכתוב בספרים.

הכניסה ליקב מלווה ב-15 כלבים גדולים ונבחנים ששומרים על המקום. היקב היפהפה בנוי מאבנים עתיקות, כשמתחתיו מרתף יין מדוגם המזכיר את מרתפי היקבים האירופיים. מוזיקה קלאסית מנוגנת כל היום לארבעת העובדים, אייל הבעלים והיינן, יגאל הכורם, צביקה איש הכספים והניהול ושרון אשת הקשר שלנו.
כמו באוסטרליה

אתה מאמין ב’טרואר’? שאלתי את אייל. "אני מאמין שיקבים קטנים צריכים לעבוד עם כרמים מאזורם ולתת להם את האפיון של הסביבה. אני מוצא בעייתיות בלהביא ענבים ממקומות שונים רחוקים". "אז אתה כמו דומיין או שאטו בצרפת?" אני שואלת. "לא אני כמו באוסטרליה, לא דומיין ולא שאטו ולא רלה. לכל יקב יש את הכרמים לידו. תפיסת שיווק הקרקעות במדינת ישראל עקום לגמרי. קשה לאסוף קרקעות חקלאיים לכרמים. המינהל מחשיב יקב כתעשייה ולא כחקלאות ולכן לא נותנים אישורים להקים יקב על קרקע חקלאית". בודדים היקבים כמו קסטל, עמק האלה, צרעה שכרמיהם נמצאים בסמוך ליקב. "ולכן לרוב יינות הקברנה סוביניון יש טעם וסגנון דומים" מוסיף אייל.

אייל, שעזב את רוב עיסוקיו הקודמים נשאב לחלוטין לעשייה ביקב ואת רוב זמנו הוא מעביר פה. "אתה מייצר כמה עשרות אלף בקבוקי יין, יקב בסדר גודל כזה שואב את כל זמנך לתוכו?", "כל הזמן יש עבודה, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אנחנו לא עובדים קשה מדי" מחייך אייל.

אז כל בוקר אתה קם, משקיף על הכרמים ועובד ביקב? "אני גם מדבר עם החיות". מסביבנו משתובבת להקת הכלבים, ויש גם חתולים, סוסים, עזים, תרנגולות, אווזים. שלוות עולמים.

אז מה היה לנו פה?
אנחנו יורדים אל מתקני היקב וטועמים מהמכלים את מה שיקרא עוד מעט שנסון 2009, יין המורכב ממספר זנים, שרדונה, סמיון, ויונייה ומעט שנין בלאן. "טעים לך?" שואל אייל שרואה את חיוכי הגדל. בוצרים את הענבים ביחד ומכניסים אותם למכלים, בהם הם תוססים יחדיו ומפה לבקבוקים. "זה הכי פשוט, אני אוהב יינות לבנים".

מההתחלה ניטעו בכרמי היקב זנים צרפתיים כמו מרלו, קברנה סוביניון, סירה, פטי ורדו ושרדונה. הממסך הראשון נקרא כשם היקב, קלו דה גת, יין בורדולזי שמיוצר מקברנה סוביניון, מרלו ומעט פטי ורדו. היינות הלבנים הם שנסון (שיר בצרפתית) ושרדונה.

היינות הזניים האדומים מרכיבים את סדרת הראל, מרלו, קברנה סוביניון (שמעורב עם מעט מרלו ופטי וורדו) וסירה. ויין הדגל בסדרת הצמרת היא קלו דה גת סיקרא סירה, יין שיכול לעמוד בצמרת הליגה הלאומית שלנו. היינות כולם מופצים בישראל בידי רשת ’דרך היין’ ובעולם כולו בידי חברת סישל.

איך הגעת דווקא ליין? אני שואלת את אייל. "סתם.. באתי לפה, הייתי צריך תירוץ, לעשות משהו" באה התשובה הלא צפויה. "אז למה דווקא יין?"… "רציתי את השטח, לעשות משהו מאתגר, שיעניין אותי. ככה שכנעתי את הקיבוץ לתת לי את השטח". הכרמים של קלו דה גת בני עשר ומטה, ואת כולם נטע אייל. בשנת 2001 יוצר היין הראשון מענבים מעוד כרמים, אך משנת 2003 היין רק מהכרמים הצמודים ליקב. "אתה אוהב יין?", ועוד תשובה לא צפויה: "לא ממש, אני לא שתיין של יין, אני מעדיף בירה".

היין הוא הסיפור
ביקב קלו דה גת לא מקבלים ביקורים. "מטיילים זה עם קשה מאוד" אומר אייל. "אייל, למה כל המסתוריות הזו מסביבך?". "איזו מסתוריות?" הוא משתומם. "למה אתה לא מקבל אנשים לביקור?" אני מקשה. "גם חבל לי על הזמן, גם חבל לי על השקט והשלווה, ואני גם לא רוצה לעבוד בסופי שבוע, לא צריך את הפרנסה הזו". "אתה שומר על אנונימיות", אני מצהירה, "לא נכון, אני פשוט לא רץ להתפרסם. היין הוא הסיפור ולא אני. היין כבר עשר שנים בחוץ, בהתחלה ההצלחה יכולה הייתה להיות מזל של מתחילים, אבל עכשיו זה מה שיש, והיין מדבר ומספר את הסיפור שלו בעצמו".

אנחנו עולים וטועמים יינות על שולחן העץ הגדול שלפני היקב, מול הנוף הירוק השקט. "את היינות שלנו אפשר למצוא באנגליה, בניו יורק, במסעדות טובות, נובו, פיטר לוגר ועוד. באירופה, במזרח אירופה, במלטה. היין שלנו יושב בבורדו במחסנים של סישל ונמכר משם". "יש גאוות יחידה?" שואל אילון. "אנחנו עושים יין, ונותנים ליין לעשות את הסיפור. אם היין טעים הוא נמצא ואם לא – הוא לא נמצא. המבחן האחרון בעיני הוא טעים לא טעים, וזה כל הסיפור. אני לא מוכר את היין בעולם מתוך ציונות, ואין פה מדע מדויק, אין מדיד לפי כלים מדויקים, הרבה תלוי במשווק, במצב הרוח שלו, ובמזל".

מיקב לא נעשים עשירים
"יין צריך להיות, בתפיסה שלי לפחות, מצרך עממי ויומיומי, כמו בירה" אני מכריזה. "זה נכון" אומר אייל. "אז למה המחירים גבוהים כל כך?". "אני לא יכול לעשות יינות זולים יותר, אני צריך להתפרנס. העלות שלי גבוהה מאוד, זה לא כמו ביקב גדול שמוציא הרבה יותר ענבים לק"ג". "ולא מעניין אותך לעשות יינות יותר פשוטים?", "לא, אני לא יכול. להגיע לעלויות של בקבוקים זולים יותר זה אומר להוריד את כל הממוצע כאן".

"מיקב לא נעשים עשירים?", אני שואלת ויודעת את התשובה. "בארץ כנראה שלא. אני לא מנסה, לא יכול, וגם אין לי סיבה להתחרות עם היקבים הגדולים. שאלה גדולה הייתה בהתחלה איפה לתקוע את האצבע, איזה מחיר לבחור. המחיר לצרכן לא בא תמיד מתוך תמחור, זה עניין של מיצוב, איפה אתה שם את עצמך. זה כאילו שמרצדס יתנו למכוניות שלהם מחיר של מאזדה, תוך שנתיים שלוש הם יגמרו לעצמם את השוק ויפשטו רגל".

אם אתה אוהב בירה למה לא העדפת לייצר בירה?". "אני אוהב לשתות בירה ולא לייצר בירה, אין פה אתגר גדול כמו ביין. ביין יש מכלול, זה בא יחד עם האדמה, הכרמים, זה כבר מעניין, להתחבר למקום, לגור פה וליצור את זה מהאדמה שמסביבך. לא הייתי עושה יין אם לא היה לי גם את האדמה והכרמים".

ומה בעתיד?
בכרמי היקב היבולים מאוד נמוכים, אייל טוען שהוא משקיע בכרמים פי חמישה יותר ממגדלים של היקבים הגדולים. הכרמים נטועים יותר צפופים והכל כמובן ידני. הריסוסים אחרים, יותר אורגניים, לא זרחניים. משתדלים שלא לרסס נגד עשביה. ביינות השמרים טבעיים, ללא תוספים. "כמה שפחות התערבות, לתת לאדמה ולכרמים המקומיים לעשות את שלהם".

הכרמים מקיפים את כל הבית. "כשאתה מסתכל החוצה אתה עוד רואה ומרגיש את זה, לא מתרגלים לנוף הקבוע?". התשובה לא מאחרת לבוא, "כל יום הוא אחר, הנוף משתנה, מעניין, לא נמאס". "איזו תקופה אתה הכי אוהב?", "הכל מעניין, אין אחת מסוימת, לכל תקופה הייחוד שלה". בכניסה ליקב אקליפטוס ענק, מסביב ליקב עצים גבוהי קומה, ויש גם הרבה עצי זית אזאייל מייצר לעצמו גם את שמן הזית.

העבודה מתחילה כל יום בשבע בבוקר, "משתדלים שהימים לא יהיו ארוכים מדי בעבודה", מחייך אייל. ועוד שלוש שאלות אחרונות לפני שנמשיך לירושלים, אולי לנסות להכיר יותר את האדם שבכל אופן עומד מאחורי היין. מה מעניין אותך חוץ מיין?, "מוזיקה וספרים. כמעט רק מוזיקה קלאסית. ספרים מה שיש". אם היו מאלצים אותך לבחור רק יין אחד, מה היית בוחר? "הייתי בוחר בשמפניה, עם זה אפשר אפילו להתחיל מהבוקר". ומה בעתיד? "ב-2012 מגיע סוף העולם, אז מה יש לי לחשוב על העתיד?"

 

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *