…וליאור לקסר לא רצה ללבוש טוקסידו
לא בטוח אם ההפתעה הזו תהפוך את הבריטים לחסידי אומות העולם. ביובש בריטי שנועד, כנראה, להביע אי נקיטת צד בסכסוכי המזרח התיכון נכתב בהודעה הרשמית של התחרות ש"היינות הישראליים אינם נטולי חשיבות, לשכנתם הלבנונית יש כמה יקבים מהידועים ביותר בעולם." אכן, ניסוח מתוחכם ו'אובייקטיבי'. מי שצופה בקטע הוידיאו שהמארגנים הפיצו באתר של דקנטר לא יכול שלא לשמוע שריקות מחאה צורמות שעלו מהאולם ברגע שהמנחה הכריזה שענבי היין המנצח הגיעו ממורדות הר מירון שבגליל העליון.
כשאני שואל מי שרק אדם מושך בכתפיו: "כל כך התרגשתי שלא שמתי לב. שמע, בשבילי זו הייתה סגירת מעגל כמעט דרמטית.
הייתי בין מייסדי האקדמיה לשירותי יין בלונדון. כבר בשנות השמונים, הרבה לפני הבום הגדול בעולם היין, הנהגתי את המדיניות של הגשת מבחר יינות בכוסות והנהגת ייצור של חצאי בקבוקים. זכור לי שאחד ממלצרי הרשת, שהייתי בין מנהליה, התגאה שהצליח למכור ללקוח יין בורגון גדול באלף פאונד. במקום להחמיא לו, כעסתי עליו. מטרתנו להפיץ יין טוב לכל אחד ובכל מחיר. יינות גדולים ויקרים תמיד ימצאו את דרכם לאניני היין עתירי הממון. מלצר יין או מוכר יין חייב לדעת איך לפתוח את לבו וכיסו של האדם הממוצע שלא נחשף לעולם היין. לדעתי, בסדרה האזורית אנחנו משיגים את המטרה הזאת, מקצועיות גבוהה שלא מרחיקה את אניני היין וגישה עממית, ברורה וזולה שמתאימה לכל אחד. כשעבדתי ברמת הגולן התקיימה שם תחרות פרס ירדן לסומלייה המצטיין בישראל. לקראת אמצע שנות התשעים הענקתי את הפרס למלצר צעיר ממסעדת דיקסי בשם ליאור לקסר, סטודנט צעיר למשפטים. לימים הוא למד ייננות בצרפת וכעת, אחרי כמעט שבע עשרה שנה, הוא היינן הראשי של יקבי כרמל. לא הצלחתי לשכנע אותו לענוד עניבת פרפר וטוקסידו לקראת הערב החגיגי באופרה המלכותית. מי בכלל האמין שנוזמן לבמה? כל זה עבר לי בראש כשסטיבן ספארייר העניק את גביע הקריסטל של דקנטר לליאור עבור ההין שלו. נכון, שדקנטר העניק כבר מדליות ליינות ישראליים מיקבים שונים אבל הזכייה הזו שונה במהותה ובהגדרתה. תאמין לי, הייתי שותף לזכיות רבות בתפקידי השונים. הייתי בכרמל כשרוברט פרקר פרסם את הציון האגדי של יער יתיר. אני זוכר את הרעש העולמי. אבל השיראז שלנו מוכרז בתחרות הגדולה ביותר בעולם שהוא הטוב ביותר בסוגו בכל העולם. זו סגירת מעגל אישית שלי כמי שלמד לאהוב יין דווקא בלונדון וכללית של יקבי כרמל, שאחרי מאה ועשרים שנה מוענק להם הפרס הגדול ביותר שקיבל אי פעם יין ישראלי. אחרי הצונאמי של יקבי הבוטיק אנחנו מוכיחים שהגודל לא מפריע".
אדם מרגיש כמו אלביס בממפיס כשהוא מנצח בלונדון
אדם מונטיפיורי חוזר ללונדון בגדול. הוא לא מצליח להסתיר את סיפוקו מהעובדה שזו השנה הראשונה שיינות ישראל עברו בציוניהם את יינות לבנון. "כשעבדתי ברשת קרסט הייתי שולח עיתונאים למחוזות יין רבים ברחבי העולם. ככה הם יכלו לכתוב באופן יותר עסיסי על היינות המיובאים שלנו. כשהתחלנו ברשת קרסט להציע יינות ישראלים ניסיתי לשכנע כמה עיתונאים בריטים בשנות השמונים להגיע לישראל כדי להווכח במהפך שחל ביינותיה. להפתעתי נתקלתי בסירובים ובהתחמקויות מנומסות. כדי להצליח לקבל מהם סיקור אוהד ליינות הישראלים נאלצתי לפתות אותם במסע משולב לישראל וללבנון. תבין שיינות לבנון היו תמיד פופולרים מאוד בבריטניה. שאטו מוסאר הלבנוני נחשב שנים רבות כאחד היינות האדומים המכובדים ביותר בכל לוח יינות בלונדון. קראו לו 'הבורדו של המזרח התיכון'. סרג' הושאר, בעל היקב, היה חבר טוב מאוד שלי. בשנות השמונים ארגנתי לשאטו מוסאר טעימת יין גדולה עם אוז קלארק, מבקר היין הבריטי המכובד. יש לי חלום שפעם תיערך טעימת יין אזורית של המזרח התיכון. לישראל וללבנון יש הרבה מהמשותף בנושא הזה. תעשיית יין וותיקה עם אוריינטציה צרפתית וטרואר של גבעות והרים שנישאים מעל הים התיכון.זה יהיה אפלסיון קונטרולה מידל איסט". לזכותם של הבריטים ייאמר שהם כאילו קראו את מחשבותיו של אדם מונטפיורי. באחד מהמאמרים הרבים שבהם נסקרה התחרות של דקנטר נאמר בעקבות הזכייה הישראלית: "האם זה לא יהיה נפלא יותר אם בכל המזרח התיכון יעשו יותר יין ופחות מלחמה?" אמן.
בתמונות מלמעלה למטה: אדם מונטיפיורי ומני פאר,אדם וליאור לקסר מקבלים את הפרס מדקנטר בלונדון (2010), ליאור לקסר מקבל את פרס ירדן מאדם (שנות ה90 ), אדם ועוז קלארק (שנות ה80).
