אשרי העם יודעי טרואר

15/09/2010
מאת: רונן פרלמוטר
פורסם ב: מקור ראשון
לקראת ראש השנה פגש רונן כמה אנשים שהוכיחו שאפשר גם אחרת.
המשך »


 מאת: רונן פרלמוטר
פורסם ב: מקור ראשון

בס"ד
אחד המשפטים הראשונים שנחקקים בזיכרונו של כל טירון עם גיוסו לצה"ל הוא ההבטחה כי "לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל שנה יש אחרי החגים" – משפט שתקף, מסתבר, גם בחיים האזרחיים. אמנם שבירת השגרה הינה הכרחית לעיתים ואף עשויה להיות נעימה, אולם בדרך כלל נמצא את עצמנו חוזרים אל אותם הרגלים ישנים, אל אותה מציאות אפרורית ושוחקת. תמיד נתרץ לעצמנו במיני תירוצים מדוע התוכניות של "אחרי החגים" ייגנזו כבכל שנה ומדוע השינוי המיוחל, ההתחלה החדשה תעוף כחלום. לעומתנו, קטני האמונה והמעשה, יש כאלו שתופסים אומץ (וגם יוזמה) ובאמת 'מזיזים' דברים ופותחים דף חדש בחייהם. לקראת ראש השנה פגשנו כמה אנשים שהוכיחו שאפשר גם אחרת – האחד היה עובד סוציאלי. אחר התפרסם כצלם החתונות של המגזר והשלישי הגיע בכלל מענף ההיי-טק. היום, מילים כמו טרואר, מלולאקטית או פנולים כבר אינן זרות בפיהם, למרות שעד לפני שנים ספורות הן היו נשמעות כמו קללות נמרצות. חיידק היין הוא זה ש'תפס' אותם ודרבן אותם שהם להעיז ולהתחיל מבראשית, ללכת בעקבות החלום ואפילו להגשים אותו.

כל מי שעובר מפעם לפעם באזור צומת גוש עציון אינו יכול לפספס מרכז המבקרים של יקבי גוש עציון. שרגא ותמר רוזנברג, בעליהם של יקבי גוש עציון מייצרים למעלה מארבעים אלף בקבוקי יין מדי שנה וחולשים על כ-70 דונם מכרמי גוש עציון המספקים את חומר הגלם המשובח ליקב שלהם וליקבים אחרים מהגדולים בארץ. מי שמכיר את שרגא יודע כי הכל התחיל כתחביב כשהוא ותמר עברו לגור באפרת. "ההכשרה שלי הייתה כעובד סוציאלי וניהלתי בית אבות בירושלים משך למעלה מעשרים וחמש שנה" מספר רוזנברג. "בשנת 1993, כמה שנים לאחר שהגענו לאפרת התחלתי ליצר ליקר מפטל שחור וגם קצת יין מענבים שקניתי מקיבוץ צרעה. הכל היה להנאה בלבד, ללא כוונות מסחריות, אבל היין זה דבר ממכר. זה ממש תפס אותי".

עזבת קריירה ארוכה, תפקיד ניהולי נחשב. לא היה חבל?
רוזנברג: "זה לא היה בבת אחת. כל שנה מצאתי את עצמי מגדיל את הכמויות של היין עד שהגעתי למצב שקניתי טון ענבים בכרם בערד וסחבתי אותו לבד בסיטרואן הישנה שהייתה לי. הכנסתי ציוד הביתה, קניתי חביות עץ משומשות, מיכלי חלב בני 500 ליטר ששיפצתי. כבר לא נשאר מקום בבית… פתאום הבנתי שיש מסביבי את אזור הכרמים הכי איכותי בארץ, הטרואר המדהים של גוש עציון, ובמקום להשתמש בהם אני סוחב ענבים מכל מיני חורים. זו הייתה הנקודה שבה החלטתי שצריך להקים יקב בגוש".

איך הסביבה קבלה את השינוי?
רוזנברג: "זה היה הדרגתי. גם לתמר זה היה קשה בהתחלה. פתאום באמצע החיים להתחיל קריירה חדשה לגמרי, להשקיע סכומי עתק בענף שהיה בחיתוליו. מי האמין שישראל תהפוך למעצמת יין לפני כמעט 20 שנה?! אבל הייתה לי הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת מבית האבות והחלטתי להתמסר לקריירה החדשה הזו. עם הזמן גם תמר נשאבה לתוך השיגעון שלי וכיום אנחנו עובדים יחד".

בתחילת שנות ה-90 לא היו כמעט כרמים בגוש עציון –
רוזנברג: "נכון. אני זה שנטעתי אותם. בשנת 96 נטעתי את הכרם הראשון. חברתי לקיבוצים באזור, ראש צורים ומגדל עוז, ושכנעתי אותם לטעת כרמים. גם הם לא האמינו בכדאיות הכלכלית של זה בהתחלה – היו להם מטעי נשירים (תפוחים, נקטרינות..) שהניבו פרי ותזרים מזומנים כל שנה והיה להם קשה לוותר על זה. אני נתתי להם הלוואה כדי לעקור את המטע ולטעת כרמים. במקום כסף הם החזירו לי כמה שנים מאוחר יותר בענבים….".

ובשנת 2005 חנכתם את היקב החדש –
רוזנברג: "גם זה לא היה תהליך פשוט. פניתי לחטיבה להתיישבות עם תוכנית גרנדיוזית למיזם חקלאי-תעשייתי-תיירותי, ורק לאחר הרבה ועדות, תוכניות עסקיות ואישורים הצלחתי לקבל את השטח בהסכם לטווח ארוך. אגב, גם היום אנחנו לא שוקטים על השמרים – בכרמים אנחנו מסתייעים בצביקה קליין ממגדל עוז, אנחנו מרחיבים את מרכז המבקרים שלנו ובונים קומת טעימות יין שתהיה נפרדת מהמסעדה. לא משעמם אצלנו".

איך לומדים להיות יינן?

רוזנברג: "בהתחלה שאלתי והתייעצתי – עם רוני ג'יימס ז"ל (מי שהקים את יקב צרעה ונחשב לאבי החסידי הטרואר הישראלי – ר.פ.), עשיתי קורס מקוצר ביקבי רמה"ג אבל בעיקר ניסוי וטעייה. כאשר פתחתי את היקב כבר הסתייעתי בגולן תשבי, היינן של יקבי תשבי שהם גם שותפים שלנו, ובשנתיים האחרונות אנחנו עובדים עם איתי להט, שהיה יינן שכיר נחשב והיום הוא יועץ עצמאי בתחום. אנחנו משקיעים הרבה ביינות הלבנים. הם הבייבי שלנו"

בעצם אתה ותמר אשתך נמצאים רוב היום יחד. הזוגיות לא נשחקת?
רוזנברג: "אכן אנחנו עובדים יחד כל היום ואפילו חולקים את אותו משרד, אבל יש בינינו חלוקת עבודה ברורה: תמר אחראית מרכז המבקרים והמסעדה ואני על ייצור היין. נכון, קורה לא אחת שיש בינינו חילוקי דעות אבל ב"ה בסוף מסתדרים, והראיה – העסק עובד. שנינו בפנסיה אבל עובדים פיזית קשה. המסעדה מעמיסה אף יותר אבל ב"ה אנחנו לא מצטערים לרגע".

האם יש לך געגוע למקצוע הישן, למגע עם האנשים?
רוזנברג: "בהתחלה, אחרי שפרשתי מהעירייה, הייתי קופץ לירושלים לראות את בית האבות. בכל זאת – הייתי שם תקופה לא קצרה, אבל עם הזמן זה עבר לי. נהניתי אז ואני נהנה מהקריירה החדשה. אין ספק שהיום העבודה יותר אינטנסיבית, אבל אני נהנה מכל רגע. הייתה לי סייעתא דשמיא וזכיתי לפתח את גוש עציון – לחדש חבל ארץ נושן שעשו בו יין מימי קדם. ככה הרגשתי כשהתחלתי לטעת את הכרם הראשון וככה אני מרגיש גם היום. זה דבר שישפיע על הדורות הבאים, זה ישמור על הגוש. הכרמים, היקב – זה תרבות שלמה. נקטרינות אפשר לעקור – כרם לא עוקרים. כרם זה לדורות".

"שריטה עם תוית"
גילוי נאות: את עמוס רביד אני מכיר כבר כמה וכמה שנים – אחד האנשים הכי מקסימים בענף היין. לפני שהוא הגיע לענף הוא הספיק למלא את הרזומה המקצועי שלו בכמה תחנות מעניינות – הוא עבד תחת השף חיים כהן במטבח המיתולוגי של מסעדת "קרן" התל-אביבית ז"ל, נהר כמו רבים בתחילת המילניום לעולם ההיי-טק אבל לבסוף את האושר הוא מצא דווקא בראשון לציון, בין החביות למיכלי התסיסה, כמדריך היין הראשי של יקבי כרמל.

אחרי מטבח והיי-טק, מה פתאום יין ועוד כמדריך?
רביד: "בהתחלה למדתי מחשבים וכלכלה באוניברסיטה, הכי סטנדרטי שבעולם. אבל הלב תמיד משך לכיוונים יותר אטרקטיביים, כמו יין ומטבח. באיזשהו שלב עזבתי משרה של כלכלן והלכתי ללמוד טבחות בתדמור. עבדתי אצל חיים כהן המפורסם ב"קרן" הזכורה לטוב אבל אחרי שנולד הבן הבכור שלי הבנתי שזו לא עבודה למישהו עם ילדים קטנים. חזרתי להיי-טק, לעולם התכנות, כמו רבים אחרים. זה הייתה תקופה כזו שכולם הלכו להיי-טק. עם הפיצוץ של הבועה בתחילת העשור, מצאתי את עצמי מחוסר עבודה יחד עם עוד חצי מהחברה שבה עבדתי. זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לחזור ליין ולהתמסד בתחום, ללכת בעקבות הלב. בהחלט אפשר לומר שהיה לי הרבה מזל כשהתקבלתי לכרמל. עם הזמן השתלמתי בעוד הרבה קורסים בתחום, התמקצעתי ובין היתר למדתי במחזור הראשון של קורס היין של מכללת תל-חי. מאז אני בכרמל".

אחרי תקופה בעולם היי-טק, איך חוזרים חזרה למציאות רמות השכר של התעשייה?
רביד: "אכן קשה, אבל ההנאה מפצה על זה. איפה תמצא עוד מקום עבודה בו אתה טועם יין כל יום כל היום? וברצינות – אני נהנה מכל רגע! אני מדריך צוותים של מסעדות יוקרה, בתי מלון, חנויות יין – וכל הדרכה שונה מקודמתה. כל הזמן דברים מתחדשים – אין דין בציר 2006 כדין בציר 2003. יש דינמיקה בתחום הזה"

יוצא לך להשתמש בידע ובניסיון האקדמאיים שלך ביקב?
רביד: "אין לי ספק שצורת החשיבה שסיגלתי לעצמי בגלגולים הקודמים באה לידי ביטוי בהסתכלות שלי גם כיום, גם אם אני לא משתמש בידע הכלכלי או בשפות תיכנות ביומיום. אני משלב הרבה אנליזם ורציונאליזם בעבודה, ומסתבר שיש הרבה מעבר לרומנטיקה שמייחסים ליין".

השמועה מספרת על אהבה נוספת שאתה משלב יחד עם היין – אספנות!
רביד: "כן, זה מין סייד-אפקט של היין. זה התחיל כחלק מפרויקט תיעוד ההיסטוריה של יקבי כרמל, והתפתח לסוג של שריטה. אני לא אוסף יין אלא מסמכים, תוויות של בקבוקים וגלויות של ענף היין בישראל מלפני קום המדינה. תיעוד. אגב, אני לא היחיד – יש עוד כמה משוגעים לדבר ואנחנו נפגשים במכירות פומביות, באינטרנט. בחוברת שיצאה ביקב לכבוד 120 שנה לבציר הראשון – חצי מהתמונות הן מהאוסף הפרטי שלי".

התדרדר ליין
אם חשבתם שההחלטה של עמוס, לעזוב משרה בענף ההיי-טק ולעבור למשרה אחרת בענף היין הייתה אמיצה, חכו עד שתשמעו על מה שעשה יורם כהן. כהן, עצמאי שהתפרסם והתפרנס כצלם, החליט להמציא את עצמו מחדש כיינן וכסופר. הוא סוג של נון-קונפורמיסט, אמן בנשמתו, מתגורר בישוב עפרה אבל הוא הדבר הכי רחוק מדימוי המתנחל שיש לכם בראש. קסקט עור לראשו, שערו הארוך אסוף בגומיה ומקטרת טבק צמודה לשפתותיו. עד לתחילת המילניום קשה היה למצוא את יורם בערב בבית – לא הייתה כמעט חתונה ששמו לא היה מועלה כאפשרות הראשונה לתיעוד האיוונט. הרבה פעמים נאלצו זוגות למצוא חלופה ל'יורם הצלם', רק מכיוון שהיומן שלו היה מפוצץ באירועים. את היין הוא גילה כבר בצעירותו כשלמד בישיבת מרכז הרב (כן, כן – יורם!) וחסך פרוטה לפרוטה כדי לרכוש מעת לעת בקבוק משובח לכבוד חג או שבת. "גם אבא שלי היה מייצר יין – עוד כשהיה גר בג'רבה ואני אפילו זוכר את טעמו – זה היה יין גרוע שבגרועים! אבל זרעי האהבה לנקטר הענבים הזה כבר נזרעו שם".

אז איך מתחילים מה פתאום התחלת לייצר יין? פשוט סוחטים ענבים וממלאים בקבוקים?
יורם: "האמת היא שכן. לא היה לי שום רקע מוקדם. קניתי ענבים ממישהו באזור חברון, שני מיכלי פלסטיק והתחלתי למעוך את הענבים כדי שיתססו. בשנה הראשונה עשיתי כ-200 בקבוקים, ולאט לאט הכמויות גדלו. לפני כמה שנים למדתי בקורס "פגמים ביין" של יקב שורק איך עושים יין מבחינה מדעית – קיבלתי רגליים רועדות, ואמרתי לניר (מבעלי יקב שורק) ולאיתי (יינן ומעביר הקורס) שאני עתיד לשוב ולטעות ולעשות את היין כמו שעשיתי לפני הקורס. מה לעשות, עם כל הכבוד – אני עושה יין בצורה שונה גמרי. בעיני כרם זה לא היי-טק. כרם זו אהבה וככה גם היין שלי נראה. אני אנטי תזה ליינן שלמד באקדמיה – אבל היין שלי מדבר בפני עצמו".

ובאמת מי שטעם פעם אחת מהיין של יורם יודע על הוא מדבר. היין שלו מחוספס קצת, כפרי כזה, עם מגע קטיפתי שממלא לך את חלל הפה. זה לא יין מהוקצע ומדויק – אבל זו כל הייחודיות והיופי שלו!

לייצר יין זו פריבילגיה יקרה. איך מממנים תחביב כזה?
יורם: "זה לא היה פשוט. את כל חסכונותיי השקעתי בתחביב הזה. היו ימים שצמצמנו מאוד בהוצאות אפילו של אוכל רק כדי להשקיע עוד משהו בייצור היין. היום, ברוך השם, אני מייצר כארבעים אלף בקבוקים ששמונים אחוזים מהם מיוצאים לחו"ל. נטעתי כרמים כאן בעפרה, בעמונה – הטרואר פה בשומרון מצוין, ובעקבות הגידול בכמות המיוצרת אף העברתי את היקב למבנה גדול יותר ביישוב".

זו עבודה די אינטנסיבית, לייצר יין –
יורם: "נכון, אבל יש תקופות יותר לחוצות ותקופות פחות וצריך לדעת לא להשתעבד לזה אלא ליהנות. הנה למשל, באוקטובר אני לוקח חופשה ארוכה מהיקב ויוצא ליעד מבודד למשך כשלשה חודשים וחצי. גם כשכתבתי את הספר הראשון שלי ידעתי להקדיש לכך זמן וכיום אני כבר עובד על עוד ספר נוסף. צריך לדעת ליהנות מהעשייה".

אתה מוצא ביין קוים מקבילים לצילום?
יורם: " קודם כל – הצד השווה ביניהם הוא שאת שניהם אני אוהב לעשות. תראה, אמנות זו אמנות, ויין זה בהחלט סוג אמנות. מי שהוא אמן בנשמתו יצליח לבטא את עצמו בכל סוג של אמנות".

עם יד על הלב – לא חסר לך המגע עם האנשים שהיה לך כצלם? ללוות אותם ברגעים המאושרים של חייהם?
יורם: "חסר לי, בטח שחסר. המגע והאינטימיות שהיו לי עם המשפחות ועם הזוגות היו נפלאים. גם כשאנשים קונים את היין שלי לשבע ברכות זה לא מפצה על החוסר הזה אבל אין מה לעשות – צריך לקבל החלטות בחיים. גם ספארי צלילה בסיני חסר לי. ברוך השם שלא התדרדרתי ללמוד באוניברסיטה ולכן אני עושה את מה שאני אוהב, וכן – אני עדיין מצלם רק שכעת לא לצרכי פרנסתי".

תגיד, נולדים עם חיידק היין או שנדבקים בו אחר כך?
יורם: "גיליתי לאחרונה תמונה שצולמה לפני הרבה שנים, כשהייתי צעיר וללא שיבה בשערותיי, מחזיק כוס יין עם האף תחוב בתוכה. אין לי מושג איפה למדתי לעשות ככה. בנתיבות (שם גדל יורם – ר.פ.) לא הריחו יין. גם אבא שלי שעשה יין – לא הריח אותו. זה היה מסריח מדי…. אני מעריך שהאהבה הזו הייתה טמונה בי בפנים איפשהו וזה התפרץ החוצה בגיל מאוחר".

איך שלא תסתכלו על זה – העיסוק ביין כתחביב ממכר. "חיידק טורף" אמר לי פעם מישהו. זה לא משנה אם אתם מורים בתיכון, רופאים או מנטורים רוחניים, וגם אם אתם רק פוסעים את פסיעותיכם הראשונות בעולם היין – מגלגלים קצת את היין על הלשון או מעיינים בדקדוק בתווית הבקבוק במרכול – זה עתיד לכבוש אתכם. יש כאלה שמתגעגעים ל'גלגול הקודם' שלהם אבל השלימו עם ההסבה, יש כאלה שסבלו קודם ועכשיו נהנים – המשותף לכולם הוא שהם הלכו בעקבות הלב. הם אזרו אומץ והתחדשו בעשייה המקצועית שלהם. אנשים שנהנים ממה שהם עושים וקמים עם חיוך לעבודה כל בוקר. אז יש סיכוי שאחרי החגים גם אתכם נראה במסלול המוביל לאושר?

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *