שלחו לנו את החומר לפרסום

אנשי עולמות היין, שמן זית ומזון, יצרנים ומשווקים

מוזמנים לשתף במדורי האתר את הקהל בפעילות וחידושי ענפיהם וגם ברשמי טעימה ופגישות באירועים שונים.

הירשמו לניוזלטר שלנו

סיור בין כרמי המסורת וההלכה

מאת: הרב ישעיה שטיינברגר
שתיית יין נחשבה במסורת היהודית לנושא מרכזי מאד ואף למצווה שמקיימים בהרבה הזדמנויות.

סיור בין כרמי המסורת וההלכה

 08/03/2009 

 

מאת: הרב ישעיה שטיינברגר

רב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד בירושלים

שתיית יין נחשבה במסורת היהודית לנושא מרכזי מאד ואף למצווה שמקיימים בהרבה הזדמנויות. הקידוש בליל שבת וחג נעשה על היין. כיוצא בזה הבדלה במוצאי שבת וחג. מצוות ארבעה הכוסות בליל הסדר מתקיימת ביין המחולק לכל המסובים. (אגב, בהלכה נזכר שראוי להקפיד על יין אדם. אבל לימים כאשר התפשטה עלילת הדם, לפיה יהודים כביכול מערבים דם תינוקות נוצריים לתוך המצה, השתנה המנהג ליין לבן. למנוע מראית עין של דם. (אגב, בברכת יעקב ליהודה, אבי המלכים לבית דוד ולמשיח, נזכר הדמיון בין יין לדם: כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו" – בראשית מט,11. יש כאן גם רמז שבנחלת יהודה היו מאז ומעולם כרמים משובחים). גם טקסים הלכתיים שונים כ: ברכה לחתנים וכלות, ברית מילה, פדיון הבן ואף ברכת אילנות בניסן מבצעים תוך שתיית יין.
בחגי ישראל יש מצווה לשמוח "ושמחת בחגיך" ופירשו חז"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין. אולם גם בימי האבלות היו שנהגו לשתות יין – הפסוק "תנו יין למרי נפש" רומז לכך. וכמובן בסעודות מצווה לא היה שולחן בלי יין.  אף על המזבח בבית המקדש ניסכו יין שנמזג למזרקים מיוחדים.

היו מקומות שבהם היין היה יקר וחיפשו לו תחליף זמין וזול יותר. אף הוא נקרא בפי העם יין בלשון מושאלת כגון "יין שרף" או "חמר מדינה" – "חמר" הוא יין בארמית.
עד היום כשיהודי מברך את חברו או שותה כוס יין הוא מרים את כוסו לעומת זולתו ואומר "לחיים". אף חברו מוזג כוס ועונה לעומת המברך בלשון דומה. נמצאת הלגימה מקרבת לבבות. (אגב דורשי רשומות הסבירו את פשר המנהג לאיחולי אריכות ימים על היין דווקא. יין בגימטריא = 70. כבר נאמר "ימי שנותנו בהם שבעים שנה", לאמור: יחידת חיי אדם נמשכת 70 שנה. נמצא שאיחולי "לחיים" משמעותם להוסיף יחידת חיים, 70 שנה לחיי המתברך. היו שרצו לומר לפי זה שאין בסיס לאיחולי "לחיים" למשל על ג'ין שהגימטריה שלו הוא רק 63. וגם אין להרבות באיחולים יותר מדי. לכן אין לברך על בירה – גימטריה 217, ארק – 301 או סקוטש – 475….).

היין תפס מקום מרכזי בחיי המסחר והכלכלה של יהודים. כבר בימי הביניים יש ספרות רבנית עניפה אודותיו במיוחד בצרפת. אפילו רש"י, רבי שלמה יצחקי בן המאה הי"ב, היה יצרן וסוחר יינות. הוא נחשב לגדול פרשני המקרא והתלמוד בכל הדורות. ( ה"אבן עזרא", מהשנונים בין חכמי ישראל, כינהו "פרשנדתא" – פרשן הדת. זה שמו הפרסי של בכור המן במגילת אסתר ט,7…). לאחרונה התפרסם מחקר מעניין אודות היחס בין יהודים ונוכרים בימי הביניים. ההיסטוריון פרופ' חיים סולובייצ'יק קרא לספרו על שם המושג ההלכתי "יין נסך", שכן איסור השתיה יחד עם נוכרי או מיינו היווה לדעתו את הפריזמה המדויקת ביותר למדד מערכת היחסים המורכבים בין יהודים ונוכרים באותה עת. ובאותו עניין: פרופ' יעקב כץ בספרו "בין יהודים לגויים" משער שסלחנות יהודי אשכנז כלפי הנוצרים, בניגוד לגישת הרמב"ם שהגדירם כפאגנים, נבעה מהעובדה שבאשכנז לא רק המון העם אלא אף רבנים חשובים סחרו ביין עם הנוצרים שבמחיצתם חיו. זה כמובן לא קרה ליהודי ארצות האיסלם, הן אדוני ארצותיהם התנזרו ממשקה זה… ]

אולם אין בכל האמור אלא צריכת יין והתייחסות אליו כמשקה בעל פוטנציאל מקודש. הוראה או היתר להשתכרות לא שמענו.
יהודי ושכרות לא עלו על פי רוב בקנה אחד. כבר משחר ההיסטוריה השיכור מוצג במקורות במערומיו ובנקלותו. נוח שנחשב לאבי האומות, נוכרי במקורתנו מכונה "בן נוח", הוא הראשון המוצג בכל כיעורו כמשתכר. הוא מתגולל באהלו עד שבניו נאלצים לכסות את מערומיו. כיוצא בו לוט שהשתכר ועבר על גילוי עריות. גם בעת המאוחרת, בתחום המושב ברוסיה – היהודי מכר את היין, או את יין השרף, ב"בית המזיגה". אך המשתכר היה הלקוח – המוז'יק הרוסי שבזבז את משכורתו השבועית הדלה בדרך לביתו בבית המרזח. תיאור מאלף המדגיש את ההבדל התהומי בין המוכר היהודי ובין הלקוחות, האיכרים הרוסים השיכורים הפראיים, נמצא בשירו של ח.נ. ביאליק "אבי".

חלוקת התפקידים הברורה שרווחה כל השנה – היהודי מוכר ומשתכר (מלשון שכר ורווח) והגוי שותה ומשתכר (מלשון שכרות), השתנתה בפורים. תווית ההיכר של חג זה היא בחינת "ונהפוך הוא". ראו זה פלא: היהודי, שלא ידע אפילו רצה לשתות כדבעי בזמנים אחרים, הצליח בפורים בזכות המצווה להגיע לשיכרותו של לוט.
רחובות העיירה היהודית המו נוער ומבוגרים מובילים משלוחי מנות איש לרעהו שרים רוקדים ומתנדנדים, ולפעמים נופלים שדודים מתבוססים ביינם על תחפושותיהם הססגוניות ושוכבים בצדי הדרכים עד מחר. יתכן שבגלל זה נקבע בפורים הכלל "ולא יעבור", לאמור; "לא כל יום פורים" רק אחת בשנה.
רעיון עמוק ומיסתורי משהו ניסח בהקשר זה הרב הגדול בדורו (גם גדול כפשוטו: חי עד גיל 95 והתנוסס לגובה 188 ס"מ) המהר"ל מפראג, פוסק, מקובל והוגה בן המאה הט"ז, שהשנה ימלאו 400 שנה לפטירתו. (אגב מעולם לא ברא שום גולם. פשוטי העם שהעריצוהו קשרו לו הילה של מחולל נפלאות). ואלו הם דבריו: בהשתכרות ביין אנו מבטלים את המוח, את השכל והאינטלקט – בעצם את האגו ואת הפאסון. מרשים אנו לעצמנו להיסחף בשמחה של מצווה עד קהות החושים ונמסרים ביד ההשגחה העליונה. לרעיון השיכרות יש פן נוסף; פעם בשנה מתחפשים אנו לגוי, וכך עובדים את השם עם הגוף ללא המוח. אין מצב בחיים שאינו ראוי לעבודת אלוקים. זה כולל מצב השיכרות.

יש הרואים את מצוות השתיה בפורים כהומאז' לריבוי המשתאות במגילת אסתר. חלקן הביאו עלינו את הסכנה (השתתפותנו במשתה שעשה אחשוורוש לבני מדינתו ועירו) ואחרות – את הגאולה (משתאות אסתר שבמהלכן חשפה בפני המלך את מזימת המן נגד עמה).
ועוד יש אומרים שהיין שאדם מרבה בשתייתו פותח את חרצובות לשונו. "נכנס יין יצא סוד" – יין=70 וכן סוד ==70 . כל כולו של פורים הוא גילוי הסוד הפנימי של מהלך המאורעות בחצר המלך. זה גם פירוש השם "מגילה" למגילת אסתר – התגלה הסוד הפנימי. נודע הדבר שלקיחת אסתר לארמון אחשוורוש לא נועדה אלא להביא לגאולת העם מגלות בבל, פרס ומדי. היין הוא המוטיב והאמצעי המסיר את המסיכה והתחפושת של האירועים ההיסטוריים ומגלה את יד אלוקים המסובב את גלגלי ההתרחשויות. הפור, הוא הגורל, מדבר על מקריות. ואילו המגילה מדברת על "סוף מעשה במחשבה תחילה". היין הוא הקטליזטור לגילוי הרבדים החבויים מתחת לפני השטח.

למרות האמור בשבח השכרות בפורים, זו דעת מיעוט. להלכה למעשה רוב הפוסקים התנגדו לשכרות. מקור המחלוקת הוא הקטע הידוע במסכת מגילה ז' ע"ב. רבא קבע שחייב אדם להתבשם בפורים עד שלא ידע ההבדל בין ברוך מרדכי לארור המן. (יש משערים שזה קטע מפיוט ארוך שנהגו לשיר בפורים). עד כאן הפסיקה. מיד בסמוך מובא מעשה מדהים. רבה ורב זירא הסבו בסעודת פורים ביחד. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת החייה את רבי זירא. לשנה שאחריה שוב הזמין את רבי זירא לסעודת פורים. הפעם רבי זירא סירב. אמר מי יערוב לי שאם תשחטני שוב יתרחש נס ותצליח להשיבני לחיים. הרבה מפרשים את הבאת המעשה בסמוך לפסיקה כהוכחה שלא ראוי להשתכר. התלמוד כביכול רומז; ראו למה שכרות יכולה לגרום, אפילו אצל חכמים גדולים! אחרים מפרשים שהביטוי "להתבשם" אינו מדבר על שכרות אלא על הרגשה טובה. מה שנקראת היום "להיות בהיי" קצת.

לסיכום: מהשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצ"ה, ב – הבסיס לפסיקה הספרדית) משמע שראוי להשתכר. אבל בהגהת הרמ"א (הםסיקה האשכנזית) שם חולק: "… אין להשתכר אלא ישתה יותר מלימודו (מהרגלו) וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

גם רוב פוסקי זמננו, ואפילו הספרדים, ממליצים ללכת בדרך זו. רק בין החסידים יש שעדיין נוהגים כשיטה הראשונה.

ובכל מקרה יש לזכור להיזהר מלהגיע למצבים של שכרות שעלולה לגרום לסכנה לשותה או לסביבתו. כמו שנאמר: אם שותים לא נוהגים

לחיים

כתיבת תגובה

שתף:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn