יקב קסטל – נביא גם בעירו

09/02/2009
כתב וצילם: אבי הלוי
יקב קסטל זוכה להערכה רבה בעולם היין הבין לאומי. אריאל בן זקן, הנחה טעימת אורך של יינות היקב.
המשך »

יקב קסטל – נביא גם בעירו

09/02/2009

אבי הלוי

יקב קסטל זוכה להערכה רבה בעולם היין הבין לאומי ויינותיו נתפשים בעיני מומחי יין רבים כנציג הבולט ביותר של יינות איכות מישראל. נדמה כי בשנים האחרונות, במקביל להערכה ההולכת והגוברת בעולם, ירדה מעט קרנו של היקב בקרב חובבי היין בארץ. כניסתם של יקבים נוספים למגרש האיכות והשמועות על כך שיינות קסטל המתיישנים לא כל כך מחזיקים מרתיעות את אלו שנהגו במשך שנים לרכוש כמויות משמעותיות של יין בקנייה עתידית. על רקע זה שמחתי להזדמנות לפגוש את אריאל בן זקן בטעימת אורך של יינות ה- Grand Vin ולשמוע ממקור ראשון את מי שמוביל כיום את יקב קסטל. את הטעימה ארגן אספן היין מיכאל ראב העורך מעת לעת טעימות יין מסוג זה מאוספו הפרטי.

התאספנו, כתריסר אוהבי יין, בבית במושב בורגתא שבשרון שם נערכה הטעימה. היה זה אוסף מקרי של אנשים שנענו להצעתו של מיכאל ראב לבוא ולטעום את יינות יקב קסטל מהשנים 2006 ומטה עד 1998 לא כולל את 2005 (היין אזל). היו שם חובבי יין מבוגרים שזוכרים את יינות קסטל הראשונים והיו שם צעירים שמכירים בעיקר את יינות היקב מהשנים האחרונות אך המשותף לכולם היה הרצון לטעום מן היינות ולשמוע את אריאל בן זקן, הדור הממשיך של יקב קסטל, מי שמשמש כיום כמנכ"ל היקב. מפתיע היה לשמוע, כפי שנראה בהמשך, דעות אובייקטיביות ואחראיות ממי שכל יינות היקב שלו זכו לאחרונה בציונים גבוהים הן על ידי רוברט פרקר והן ב- Wine Spectator.

פתחנו את הטעימה בשרדונה C בציר 2006. במהלך הטעימה של היין הזה התפתח דיון מעניין על סגנונות של שרדונה. השרדונה של קסטל, כידוע, הוא שרדונה שעובר תסיסה מלולקטית ויישון בעץ בעוד שבשנים האחרונות התפתח ביקבים לא מעטים בארץ סגנון של שרדונה ללא מלולקטית וללא עץ. לדעת בן זקן יש לתעשיית היין הישראלית הצעירה את הפריבילגיה לבחור דרך עשייה מתוך מגוון דרכים שנבחנו כבר על ידי אחרים בארצות אחרות. "ברור שצריך לבחור דרך", אומר בן זקן, "מה שמשיגים משרדונה שעבר תסיסה מלולקטית ויישון בעץ זה בפירוש משהו אחר ממה שמשיגים משרדונה שלא עבר את התהליכים האלו. אני מסכים שהשרדונה של קסטל הוא לא היין שנועד לאקלים הישראלי במובן של יין לבן ללגימה על המרפסת בקיץ. יקב קסטל בחר לעשות שרדונה במובן של יין לבן הקרוב ביותר בתכונותיו ליין אדום. יין שנועד ללוות בהצלחה כל ארוחה מכובדת".

הדיון הוביל את השיחה לאמירה מפתיעה של בן זקן על תחרויות יין וציונים. "זהו אחד הדברים שפוגע בתעשיית היין", אומר אריאל בן זקן, "התופעה הזו עוזרת אומנם למי שזוכה בציונים הגבוהים להעלות את המחירים אך היא משכיחה מאתנו שיין בתחרויות אינו נטעם בסביבה הטבעית שלו שהיא הארוחה והאוכל המתלווה אל היין. נוצר מצב שיש ייננים, לא בארץ, המכוונים את היין כך שיגיע במועד הטעימה ובסביבת הטעימה לציון הגבוה ביותר שניתן להפיק מהטועמים. יש יינות שמיד אחרי פתיחתם הם בשיאם ואחרי שעה שעתיים לא נשאר מזה כלום. יין כזה שייפתח בתחרות יקבל ציון גבוה שלא בצדק".

אהבתי מאוד את השרדונה C 2006. צבעו הצהבהב כצבע החציר נעים לעין. באף ריח מהנה, לא מוחצן מדי, המשלב ריחות המזכירים אננס, מלון ואגוז. ליין חמיצות קלה המאוזנת היטב על ידי מתיקות קלה גם היא. כמי שאוהב שרדונה חמאתי בהחלט באתי על סיפוקי במקרה זה – היין קטיפתי ומלטף. ריחות וטעמי העץ האהובים עלי קיימים כאן גם הם אם כי לא באופן בולט מדי. הטעם השיורי טעים ארוך וממושך. בהחלט יין מכובד שיכול ללוות את המנות הראשונות בכל ארוחה ובלבד שיהיו אלו מנות עדינות שלא יאפילו על היין.

כמי שמייצג סגנון עשייה צרפתי מכבד אריאל בן זקן את הסגנון האמריקאי אך הוא קובל על היעדר השונות בין היינות. היינות יותר מדי דומים זה לזה, לדעתו. בן זקן סיפר על המפגש הראשון שלו עם יינות אמריקאיים בתערוכה בין לאומית. הוא הסביר שהוא בא מאסכולה שבה בכפר אחד אפשר למצוא כמה סגנונות למרות שכולם עושים יין מאותו זן ועל אותה אדמה. "אתה עושה יין אחד והשכן עושה יין אחר – אפשר לטעום את ההבדל", אומר בן זקן, "והנה, בתערוכה ההיא, אני עובר במתחם של 200 מטר וטועם יינות שכולם דומים זה לזה. האמריקאים הביאו אל היין את הקונספט של המקדונלדס והקוקה קולה ואת זה אני פחות אוהב". יחד עם זאת הוא מבין את הצורך של יקב שמייצר מיליוני בקבוקי יין בשנה לקלוע באופן מדויק לטעמם של הצרכנים שלו.

"הבגרות האמיתית של שוק היין הישראלי תגיע כאשר נדע לשלם יותר על שנה טובה", אומר אריאל בן זקן ומציין שהוא מצדו, כמי שעושה ומשווק יין היה מוכן בתנאים אלו לתת הנחה על המחיר בשנה פחות טובה. "היום זה לא ניתן לביצוע", הוא אומר ומוסיף: "נניח שהיינו רוצים להוריד מחירים ב-40% ביינות בציר 2002 שהייתה שנה פחות טובה, ואחר כך להעלות מחירים ב- 60% ביינות בציר 2003, שנה שהייתה מצוינת – לא היו סולחים לנו על כך".

היין הבא שטעמנו היה ה- GV 2006 שמושק בימים אלו. את היין הזה הביא עימו אריאל בן זקן מהיקב והוא עמד פתוח שעה קלה בלבד, כל זמן שטעמנו את השרדונה. צעירותו של היין ניכרת בו בעיקר בטאנינים הבולטים והריח המאופק. במובן מסוים היין הזכיר לי טעימת חבית. רמת הפרי גבוהה, החמיצות טובה והיין נמשך בחיך עוד זמן רב אחרי הבליעה. למי שלא יכול להתאפק כמה שנים הייתי ממליץ לשלב עם היין הזה בשר כבש עסיסי ושמן. אריאל בן זקן מאמין שהיין הזה יעניק הנאה רבה למי שישמור אותו לפחות עוד שלוש-ארבע שנים.

יקב קסטל משווק כיום למעלה מ- 40% מתוצרתו מחוץ לישראל. מסיבה זו משקיע היקב מאמץ ביחסי ציבור בחו"ל ואריאל בן זקן נזכר בפיסקה שכתובה ביומנו מהימים שלמד בצרפת: "ליד כל שני צרפתים שעושים את היין הכי טוב בעולם צריך אנגלי אחד שיאמר להם שהם עושים את היין הטוב ביותר בעולם…" בכתבה באתר גלובס שנכתבה לאחרונה מצאתי (א.ה.) שיינות יקב קסטל משווקים בעיקר לארצות הברית, אנגליה וצרפת ("למכור יין לצרפתים, זה יוקרה. עושה לך להרגיש טוב" – אמר אריאל בן זקן לכתב שראיין אותו), ואחריהן שווייץ, איטליה, ברזיל, גיברלטר, מקסיקו, קנדה ובלגיה.

עברנו ל- GV 2004. צבעו של היין אדום-חום כהה כמעט שחור, בעל ריחות נדיבים במיוחד. גם בפה היין מעניק המון טעם ובגלגולו בפה מתפתחים טאנינים טובים אם כי לא מעקצצים יתר על המידה. האפטר טייסט ארוך וטעים מאוד. יין מאוד מהנה. אהבתי את היין הזה מאוד. ביני לבין עצמי החלטתי שזה, לדעתי, היין של קסטל הקרוב ביותר ליינות בסגנון העולם החדש…

ה- GV 2003 לעומת זאת מבטא את השונות עליה דיבר אריאל בן זקן קודם לכן. זהו יין מאוד איכותי. צבעו אדום כהה וריחו נעים אם כי לא מתפרץ כמו ה- 2004. בפה היין מפגין נוכחות מרשימה. הטאנינים בדיוק במידה נאותה – לא רכים מדי ולא מעקצצים מדי. היין מורכב וטעים מאוד אבל ה'טעים' הזה הוא טעים אלגנטי, לא חנפני ולא מובן מאליו. ככל שאתה מחזיק את היין בפה הוא משחרר עוד ועוד טעמים. זהו יין שמדגים איך אפשר לעשות בארץ יין איכותי בסגנון עולם ישן. כאמור, לטעמי יין מרשים.

עוד טעמנו את הבצירים 2002, 2001, 2000, 1999 ו- 1998. ה- 2002 נראה ומרגיש כמו יין בורדו בן 20 שנה אך הוא בפירוש לא דעך. ה- 2001 היה בסדר אך ה- 2000 וה- 1999 הפגינו חולשה מסוימת לטעמי. הפתיע במיוחד ה- GV 1998. דווקא הוא, הוותיק שבטעימה, גילה חיות מפתיעה והעניק חוויית טעימה של יין בוגר ומעניין.

לסיכום, היה זה מפגש מעניין שבו למדנו הרבה מאריאל בן זקן. אהבתי את הכנות ואת הפתיחות של האיש הצעיר הזה. באשר ליינות – המסקנה האישית שלי: בכל מה שקשור ליינות יקב קסטל, כמו ברוב היינות הישראליים, רצוי לא לדחות סיפוקים. קנה – שמור 5,6 שנים משנת הבציר – ושתה. חוויית היין מובטחת.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.