עופרת יצוקה – ביין שלנו !
31/12/2008
מאת: שי שגב
העופרת היא בין העתיקות שבמתכות הידועות לאדם. בימי הביניים אף נחשבה לעתיקה שבמתכות, ואלכימאים חיפשו דרך להפוך אותה לזהב. אך חשוב לדעת – העופרת היא מתכת רעילה, השפעותיה כוללות נזקים לקצות העצבים, לדם ולמוח. וכן – היא נמצאת ביין שאנו שותים !
בספר במדבר (פרק ל"א, פסוק 22) העופרת נזכרת כאחת משש מתכות נוסף על הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל והבדיל. אכן, העופרת נמצאת בשימוש האדם כבר יותר מ-7000 שנה, מכיוון שהיא נפוצה ביותר וקל להפיק אותה. מדובר במתכת רכה, הניתכת בטמפרטורה נמוכה (327 מעלות צלזיוס) וקלה לעיבוד; דבר המסביר את השימושים הרבים שנעשו בה במרוצת השנים.
כאשר עופרת מתכתית מחוממת באוויר, נוצרים עליה גבישים בצבע צהבהב-אדום: זוהי חד תחמוצת העופרת או "ליתארז'". האבקה הזו מגיבה לחומץ (תגובה סתירה), והתוצאה היא חומר הנקרא "סוכר העופרת" (עופרת אצטט) שטעמו מתקתק.
הרומאים נהגו להרתיח מיץ ענבים בכלי עופרת עד לקבלת נוזל צמיג ומתוק, שנקרא Sapa והכיל כגרם "סוכר עופרת" לליטר. הסירופ שימש כממתיק במתכונים רבים וכן כחומר משמר ליין. לפני המצאת בקבוקי הזכוכית האטומים של ימינו היה היין חשוף להתחמצנות: חיידקים הפכו את האלכוהול בנוכחות חמצן מהאוויר לחומצה (עד שבסופו של יום, הפך לחומץ בן יין). חד-תחמוצת העופרת שמרה על היין הן על ידי נטרול החומץ שכבר נוצר בו והן על ידי קטילת החיידקים – שבדומה לבני האדם, מורעלים ממתכות כבדות. יש היסטוריונים המשערים שהאימפריה הרומית קרסה מפני שהאוכלוסייה סבלה מהרעלת עופרת עקב אספקת מים בצינורות עופרת ושתיית יין מכלי עופרת. פילוסוף מודרני פעם כתב, כי ייתכן שטירופם של קליגולה, נירון וקומודוס היה תוצאת הממתקים והיין הרוויים עופרת. זו השערה שאין לפסול, אף על פי שקיימות עדויות בכתב לכך שרעילות העופרת הייתה ידועה עוד בימי רומא העתיקה, ומשקע הגיר בצינורות שם לא אפשר מגע ישיר בין המים לעופרת.
דוגמה ידועה נוספת היא, כי מסתורין אופף עד היום את סיבת מותו של המלחין הדגול לודוויג ואן בטהובן, אשר היה נוהג להתלונן על בריאותו, והסבירות הייתה שהוא מת משילוב של דלקת ריאות, כשלים בכליות ובכבד ועוד. מחקרים שנערכו לאחרונה (ניתן גם לצפות בתוכנית על כך בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק), מצביעים על כך שעופרת הייתה ככל הנראה הסיבה. עופרת, וחיבתו של לודוויג ואן ליין.
הצורך בשימור ושתיית יין (מזון בסיסי לאורך תקופות היסטוריות ארוכות) היה כה חזק, עד שגם כשהתבררה הרעילות של החומר במאה ה-18 נמשך השימוש. רק החלת עונש מוות לממתיקי יינות עצרה את השימוש בליתראז'.
בשל רעילותה של העופרת, כיום משתמשים בה פחות ופחות במוצרים שהאדם בא במגע תכוף עמם: צבעים, ציפוי כלי אוכל ומכשירים המעורבים בתהליך ייצור מזון ושתייה.
כידוע, לכל כלל יש יוצא דופן: קריסטל ! כן, כמו זה שבכוסות היין שחלקנו שותים מהם מדי יום. זכוכית מייצרים מחומרים המצויים בשפע בטבע: צורן, נתרן וסידן – הלא הם חול, מלח וגיר. לשם יצירת הזכוכית מתיכים את החומרים הללו בחום של אלף ומאה מעלות ומקבלים את הזכוכית הצמיגה הניתנת לעיבוד. בשנת 1676 גילה יצרן זכוכית אנגלי בשם ג'ורג' רבנסקרופט שעל ידי הוספת תחמוצת עופרת לזכוכית מקבלים חומר נקי, קשה ומבריק יותר. כך בא לעולם הבדולח, הוא הקריסטל.
חברת יצרנית כוסות היין הידועה בעולם רידל – גאה, ובצדק רב, באיכות כוסות היין אותה היא מייצרת. לחברה שלוש סדרות איכות לייצור יין. החל מסדרת אוברטור, “סדרה למתחילים”, בעלת מגוון של עשר כוסות לסוגי יין שונים. סדרה זו הינה עבודת מכונה עשויה זכוכית נטולת עופרת.
עם זאת, וינום הינה סדרת הכוסות הראשונה בעולם המבוססת על מאפייני היינות על פי זני הענבים. גם סדרת וינום הינה עבודת מכונה, אך זו כבר עשויה קריסטל 24% עופרת. כך גם סדרת העלית של רידל – סדרת סומלייה המשובחת, זו אמנם עשויה עבודת יד, אך עשויה קריסטל 24% עופרת.
לטענת רידל, (וכן היבואנים לארץ – משפחת בלהה לרר), כוסות רידל אינן רעילות כלל וכלל, כיוון שזו עופרת יצוקה – ואינה באה במגע עם הנוזל.
התפקיד של עופרת בזכוכית הוא לתת ברק, שקיפות וחוזק – עמידות בפני שריטות ושבר. אני באופן אישי גם מאמין, שיין אף נהיה טעים יותר בעת שתייה מכוסות קריסטל. אך כיום, קיימים בעולם תחליפים לעופרת, שנותנים את כל אלה – וידועים לכל יצרן כוסות. התאחדות בתי המלון בארה"ב ועוד כמה גורמים בינלאומיים, לא מתירים שימוש בכלל בעופרת בכל מגוון הציוד למטבח שלהם – החל מסירים וכלה בכוסות יין.
בארץ, אין עדיין חוק המתייחס לרעילות עופרת בציוד מטבח. עד שיום אחד אולי יהיה, נמשיך להרגיש בפעולת עופרת יצוקה.
