העבר הרחוק כדגם לחיקוי

30/07/2008
מאת: חיים גן - איש הענבים
על היינות ותרבותם בארץ ישראל של אז ובמדינת ישראל של ימינו.
המשך »

חיים גן – איש הענבים

30/07/2008 

איש הענבים

 

ארץ ישראל נהנתה מאז ומתמיד מתנאים טבעיים נוחים לגידול גפנים, והואיל והיא שוכנת במרחב שם קמו והתפתחו המעצמות האזוריות של המזרח הקדום, הוחל בה כבר בימי קדם בייצור יין. המקרא מציין את הגפן פעמים רבות, ולמעשה מציג אותה כסמל לשפע. כל המתבונן בלוגו של יקבי כרמל מזרחי רואה סמל זה, בדמות המרגלים שנשלחו על-ידי משה לתור את הארץ, והביאו עימם לשולחם אשכול ענבים שהיה גדול וכבד כל כך, עד אשר נאלצו לשאת אותו "במוט בשניים" (במדבר יג כג).
גם היין, אותו תוצר של הגפן, מוזכר פעמים רבות במקרא (כבר בספר בראשית מדווח לנו המספר המקראי כיצד השתכר נח – לאחר שיצא מהתיבה – מיין) ואף בטקסטים יהודיים מאוחרים יותר.
אבותינו, כמו רבים אחרים מתושבי המזרח הקדום, השתמשו ביין לצרכים שונים, והרבו לדון בהיבטים השונים של המשקה ושתייתו. היין שימש לצרכי פולחן, לצרכים רפואיים, לצרכים גסטרונומיים, ולצרכי השתכרות. לגפן ולכרם נודעו בארץ ישראל של ימי קדם גם ערך מסחרי לא מבוטל, ויינות שונים נמדדו על-פי איכותם וזכו להערכה בהתאם. מספר הושע, למשל, אנו למדים כי יין לבנון היה משובח במיוחד (כיום, לא נתאפק מלציין, יש הרואים ביין שאטו מוסאר הלבנוני את הטוב שביינות המזרח התיכון) ואילו יחזקאל משכילנו כי יין חלבון שיובא מדמשק היה פופולארי במיוחד (ואכן, יין זה זוכה גם להימנות עם עשרת היינות המשובחים המצוינים בספרייתו של המלך האשורי אשורבניפל). בתלמוד נסקרים בפירוט 60 סוגי יין שונים (בבלי גיטין ע ע"א), מהם יינות מייצור מקומי, כמו היין השרוני והיין הכרמלי, ומהם יינות ייבוא. היקף הייצור המקומי היה ניכר – חוקרים מעריכים כיום, כי באלף השני לפני הספירה וגם לאחריו הייתה ארץ ישראל אחד היצואנים המובילים של יין למצרים ולארצות אחרות.
המחקר אף מעלה, שבתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני גדלו שיעורי צריכת היין של אוכלוסיית הארץ תדיר. ממצאים שונים מולידים את הסברה, כי צריכת היין של אדם אמיד עוד בתקופת בית ראשון הייתה דומה בהיקפה לזו של הצרפתים והאיטלקים בני זמננו – כ- 60 ליטר לנפש לשנה – ואולי אף התעלתה עליה. מסמך מעניין מימי בית שני מגלה, כי ללגיונרים הרומאים שכבשו את ארץ ישראל, ואפילו לעבדים, הוקצבו לא פחות מליטר יין ליום! בתקופה זו, שתו אפוא גם תושבי הארץ היהודים כמויות נכבדות מאוד של יין. סייעה ביצירת גן עדן זה של תרבות שתייה, העובדה, שבמהלך האלף הראשון לפנה"ס החלו שכבות רחבות באורח חסרת-תקדים לצרוך יינות באזורנו. מובן, שהדבר לא בא על רקע צמצום כלשהו בהיקפי צריכתם של שועי הארץ. נהפוך הוא: אלה הקדישו ליין ולתרבותו חלק ניכר מזמנם, מרצם, הונם וחיבתם. יוספוס פלוויוס, למשל, מספר לנו באריכות על תרבות צריכת היינות של המלך הורדוס: זה ייבא לחצרו יינות משובחים מאיטליה, ואפילו החזיק בה מלצר יינות מיוחד. ייתכן, שאותו אדם היה הסומלייה הישראלי הראשון!
עד למאה השישית לספירה הפכה ארץ ישראל לצרכנית, יצרנית וגם ליצואנית גדולה של יין. יינות עזה ואשקלון נחשבו לטובים ביותר, יוצאו למקומות רחוקים עד מאוד, ונצרכו אפילו במושבות הרומיות שכוננו בצפון אפריקה, בגרמניה ובאנגליה. עם כיבושה של ארץ ישראל בידי האיסלאם במאה השביעית, בא לתור זהב זה קץ. המיעוטים היהודי והנוצרי שנותרו בארץ הורשו אומנם להמשיך לייצר ולצרוך יינות בכמות מצומצמת, בעיקר לצרכי פולחן, אך
הייצור המסחרי של יין בארץ ישראל פסק. ממילא, רוב היהודים הלא גלו מארצם, ולא החלו לשוב אליה במספרים גדולים עד לסוף המאה ה- 19.

השפעת הגלות
לית מאן דפליג, שהשתלשלות האירועים המהווה את סיפור הגלות השפיעה על הרגלי צריכת היין של העם היהודי. במהלך רוב התקופה של 2000 שנות ניתוקם ממולדתם היו יהודים בעיקר בשני סוגים של מקומות: האחד היה חלק מהמרחב האיסלאמי, שם הוגבלה ודוכאה על-פי-רוב צריכתם של יינות: השני היה אירופה, שחלק הארי של יהודיה נדדו עוד ועוד אל מזרחה, ככל שנקפו השנים, עד אשר חיו רובם במדינות כפולין ורוסיה, שלא הייתה בהן תרבות מפותחת של שתיית יין – למעשה, רק בחוגי האצולה שתו יין באותן ארצות. חשוב לציין, כי הקהילות הקטנות יחסית של יהודים שחיו במדינות שבהן כן הייתה צריכה של יין – כקהילות יהודי איטליה, צרפת או רומניה – המשיכו לצרוך יין גם באופן יומיומי, ואף עסקו בייצורו. ואולם, הם היוו מיעוט יוצא מהכלל.
הלאומיות היהודית המודרנית, שהולידה את התנועה הציונית, והביאה להגירה המונית של יהודים לארץ ישראל ובסופו של דבר – גם להקמת מדינת ישראל, הייתה אמורה להחזיר עטרה ליושנה. ואולם, לא כך אירעו הדברים.
בתחילה, אומנם, נדמה היה כי תרבות היין הישראלית החדשה תושתת על יסודות איתנים. כבר ב- 1848 ייסד רבי שור יקב בירושלים, ב- 1852 ייסדה משפחת טפרברג יקב שעתיד יהיה להפוך ליקבי אפרת של ימינו, וב- 1870 הקים קארל נטר את בית הספר החקלאי במקווה ישראל. שם, למדו התלמידים את תורת גידול גפן היין, שאבותיהם הכירו היטב. במקום נבנה גם מרתף, שבמשך שנים רבות נחשב לאחד הגדולים שבמרתפי היינות בארץ.
נטר, לא נשכח לציין, היה יליד אלזאס, ונמנה לפיכך עם בניה של אחת מאותן קהילות יהודיות, שדרו במדינות בהן הייתה תרבות שתייה של יין. ואכן, אין זה מפתיע שיהודי צרפתי נוסף, הברון אדמונד דה רוטשילד שכונה "הנדיב הידוע", היה מי שייסד למעשה את תעשיית היין המודרנית בישראל. ב- 1882, ייסד בזכרון יעקב ובראשון לציון את היקבים ששימשו את אגודת הכורמים – לימים יקבי כרמל מזרחי.
ההתחלה הייתה קשה (בסיס הידע של החלוצים על גידול גפנים היה כמעט בלתי קיים, ויחסיהם עם הייננים הצרפתים של הברון לא התפתחו בתחילה יפה) אך מבטיחה – יינות יוצרו בתחילה מזני ענבים פשוטים וגסים יחסית, כמאלבק ואליקנטה בושה. עד מהרה, החלו לייצר בזכרון עקב ובראשון לציון יינות גם מענבי סובניון בלאן, סמיון, וקברנה סובניון. התעשייה כמעט והוכחדה כאשר נגיף הפילוקסרה הגיע גם ארצה, אבל גפנים ששרדו במקווה ישראל שימשו ליצירת מאגר כרמים חדש. הפילוקסרה והשלטון הטורקי שהעמיד קשיים מקשיים שונים לא יכלו לתעשייה החדשה, שלעת מלחמת העולם הראשונה כבר סיפקה לצבאות השונים שעברו בארץ ישראל כמויות נכבדות של יין. בראשית המאה ה- 20 הפכה גם אגודת הכורמים ליצואנית משגשגת של יינות, והיו לה סוכנויות מורשות בלונדון, פאריס, ניו יורק, וורשה וגנואה, ואפילו בביירות, קהיר, אלכסנדריה ופורט סעיד!
ואולם, עם תום המלחמה, התגלתה הבעיה האמיתית: כאשר רוסיה הפכה קומוניסטית, ארה"ב אסרה על מכירת משקאות חריפים ואירופה החלה לחוות משבר כלכלי ופוליטי שהחריף עד אשר הגיע לשיאו הטראגי בשנות ה- 30 וה- 40, ידעה התעשייה שעה קשה (למעט תקופה שארכה שנים אחדות בעשור השלישי של המאה). השוק המקומי היה רחוק מאוד מלענות על הפוטנציאל הרחב של ייצור היין בישראל. התושבים המוסלמים של הארץ לא צרכו יין, ואילו הציבור היהודי, שגדל בה תדיר, פשוט שכח כיצד צורכים אותו!
במשך שנים ארוכות, דשדש הצרכן הישראלי בכל האמור בכמות, במגוון ובאיכות היינות שצרך. יקבים חדשים, כיקב אליעז (לימים, יקבי בנימינה), קמו; אחרים נסגרו; יקב סטוק הוותיק הפך ליקבי ברקן; כרמי ציון שנוסדו עוד ב- 1887 עברו אינספור גלגולים, ולבסוף הפכו ליינות סגל – יצרן ויבואן גדול של יינות, כהילים, שמנים ומוצרים אחרים. החל מאמצע שנות ה- 80, החלו לקום בישראל גם "יקבי בוטיק" – יקבים קטנים, המייצרים יין בכמויות קטנות מאוד. לתופעה מעניינת זו הקדשנו את נספח . עד לסוף שנות ה- 80, לא השפיעו כל התמורות הללו על הצרכן הישראלי, שהתקבע על שיעור צריכה עלוב ממש של כ- 4 ליטר יין לנפש בשנה. גם דפוסי הצריכה שלו לא היו סיבה לגאווה לאומית!
ואכן, אין ישראלי צריך להיות בא בימים, כדי לזכור היטב את מדפי היינות של פעם. על-פי-רוב, לגמו הוריו של ישראלי יליד שנות ה- 60 או ה- 70 יין רק מארבע הכוסות של סדר פסח, או מגביעים בלתי מתאימים, שמולאו יתר על המידה והוגשו להם באירועים יוצאי-דופן והרי-גורל כחתונות, בריתות, וברי-מצוות. אז, כאשר נפתח כבר בקבוק במקומותינו סתם כך, כמעט תמיד היין היה מקומי וכשר, ואיכותו הייתה ירודה; הוא נלגם בטמפרטורה שלא התאימה לו, לא אוכסן כהלכה, לא שודך כראוי למזון, ושכן בבקבוק שנחתם בפקק פח. מעטים ניגשו אז אל מדפי היינות המיובאים, שהיו דלים ונחבאים אל הכלים ואפילו יצרני היינות שניצבו עליהם, בלי חמדה יתירה, היו מעדיפים בוודאי לשתות מתוצרתו של מישהו אחר.
החל במחצית השנייה של שנות ה- 80, התחוללה כאן מעין מהפיכה. מעין מהפיכת יין.
מדוע "מעין"?
משום שמחד גיסא, מהפיכת היין הייתה כללית, וגורפת. היא נבעה בעיקר מתהליכי הליברליזציה וההפרטה שהוחלו על הכלכלה הישראלית משנות ה- 80 ואילך, השפיעו על חיינו באינספור דרכים שונות, ושינו את אופייה של החשיבה הישראלית לנצח. חיסולו ההדרגתי של הפרוטקציוניזם שאפיין בעבר את המשק הישראלי פתח צוהר, שהלך וגדל, לייבוא יינות מארבע כנפות תבל; הישראלים החלו נוסעים לחו"ל בהמוניהם, ונחשפו ליינות שלא הכירו בעבר, ובעיקר – לתרבות שתייה אחרת; מהפיכת המידע הקלה על ישראל ליישר קו עם העולם.
והיא עשתה זאת בהתלהבות. הנטייה העולמית להעדיף יינות אדומים, שהחלה עם גילוי "הפרדוקס הצרפתי" עוד לפני למעלה מ- 20 שנה (והמשיכה עם העלייה הדרמטית שחלה בצריכת יין אדום בעולם בשנות ה- 90) אומצה בחום. בהתלהבות דומה אומצו הנהיה אחרי יינות קברנה סובניון ומרלו והנטייה ליינות בסגנון "העולם החדש" .חשוב מכל: הישראלים הבינו, ששתיית יין אינה בהכרח מנהג השמור לאירועים מיוחדים והזדמנויות חגיגיות.

חציית הרוביקון
אך מאידך גיסא, מדובר במהפכה זוחלת. הישראלי של שנות  ה2000 טרם הכפיל אפילו את שיעורי הצריכה שלו מלפני 20 שנה.
כיום, עומדת ישראל על פרשת דרכים מעניינת: מחד גיסא, לא גדלה כמות היין הנצרכת בה באורח משמעותי; מאידך גיסא, תושביה חצו רוביקון חשוב- בראשונה, רובם מסכימים ומעוניינים לצרוך יין, והיין שהם צורכים איכותי יותר. התנועה לרוחב רוביקונים, כידוע, היא חד-סטרית, ומכאן ניתן להסיק שצריכת היין בישראל עתידה אך לגדול. בכמה? לא ברור, אך דבר אחד ברור כשמש: כל ניסיון להעריך כמה יין ישווק לישראלי בעוד חמש שנים, על-ידי מי ישווק, ובאלו מחירים, קשור קשר אמיץ להערכות השונות על עתיד המלחמה המתפתחת בין יינות מקומיים ויינות ייבוא. ככל מלחמה אחרת, גם מלחמה זו היא תוצר של מצב סבוך. כיום, שומרים היינות הישראלים על בכורתם ברשתות השיווק ובמסעדות כשרות, אך נזנחים משהו כבמאה נקודות המכירה הלא-כשרות של יין, ובעיקר – באלפי מסעדות ופאבים ברחבי ישראל. במסעדות רבות, אין עוד הבעלים חשים כי עליהם להעדיף יינות מסוימים רק משום שהם ישראלים.
כיום, שוררת בענף תמימות דעים לגבי כמה הנחות יסוד:
ראשית, היצע היינות הקיים כיום בישראל, שכבר כיום גדול הוא מהביקוש ליין, יוסיף לגדול בשנים הקרובות;
שנית, עובדה זו וכניסתם לשוק הישראלים של ענקים וטייקונים למיניהם (כיקבי גאלו הקליפורניים – היקבים הגדולים בעולם, מחד גיסא, או משפחת רקנאטי מאידך גיסא) תיצור מאמץ שיווקי אדיר מצד הענף, וזה יגדיל באורח בלתי נמנע את שיעורי צריכת היינות בישראל. האופטימיים שבין בכירי הענף סבורים כי בקרוב, יצרוך הישראלי 10 ליטר יין בשנה, ואולי אף יותר;
ושלישית, כתוצאה של הגידולים הצפויים הן בהיצע היין והן בשיעורי צריכתו, יוזל היין בישראל… שיעור ההוזלה משמש עדיין נושא לוויכוח נוקב.
הגידול המדהים שחל במספר מותגי היין בישראל (כיום הוא נאמד במספר אלפים) היה ועודנו אחד הסממנים הבולטים של המעין מהפיכה שעברנו. היא יצרה עימות של ממש בין היצרנים המקומיים והיבואנים (אף שבאורח מוזר, נכנסו גם כמה מיצרני היין הגדולים יותר בארץ למעגל היבוא). העימות עלול להפוך למלחמה של ממש, והיא עלולה להימשך שנים אחדות. בסיומה, סביר כי פניה של ישראל, בכל האמור בצריכת יין ובשיווקו, יהיו שונים. את רוב השינויים ייזמו היקבים הוותיקים והחדשים, הנחושים שבין היבואנים והגורמים השולטים במנגנוני ההפצה המשומנים יותר. הציבור, עם זאת, יקבע בסופו של דבר מה לרכוש ומה לצרוך. אופי בחירותיו, יותר מכל קנה מידה אחר, יעיד אם אכן התחוללה כאן מהפיכת יין אמיתית.
חשוב מכל לזכור, כי הציבור הזה מורכב מצאצאיהם של אנשים, ששתו ליטר יין ביום! הדעת נותנת, כי לא ניתן לצפות לצריכה כזו בעולם המודרני, אף-על-פי-כן, תרבות היין הישראלית עדיין רחוקה ממיצוי הפוטנציאל שלה. עצם קיומה של החוברת שבידיכם מעיד על הפוטנציאל הזה – ציבור ישראלי הולך וגדל, שאתם נמנים עמו, שואף להשכיל ולהרחיב את ידיעותיו בתחום היין. השכלה וחינוך נכונים הם אבני היסוד של כל תרבות – וגם של תרבות השתייה.
כותב מאמר זה מאמין, כי השכלה וחינוך נכונים הם אלו המקנים יסודות. במילים אחרות: כדי ללמוד להעריך יינות כהלכה, יש ללמוד, ראשית חוכמה, מהו יין.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *