23/08/2008
מאמר זה פורסם באתר עינוגים.
החלטנו לפרסם אותו גם במקום זה מפני שמעניינות אותנו תגובות היקבים ושאר חובבי היין. הרי לכולנו יש מטרה משותפת להגיע לקהל רחב יותר של לוגמי יין ישראלי. אז מה דעתכם?
בכל אפשרות שיש לי ולחבריי לרכוש יין, אנחנו בהחלט מעדיפים לרכוש יין ישראלי. לא בגלל עינוגים. לא בגלל WINES-ISRAEL. בגלל שדרך היין אנחנו לומדים להכיר את ישראל. את הישובים, את האקלים, את סוג האדמה, את הנפשות הפועלות ואת התקדמות עולם היין הישראלי. כמובן שאנחנו גם נהנים מהיין, בסופו של דבר זו המטרה העיקרית.
יש לנו מין מנהג קבוע להפגש אחת לחודש ביום שישי. למה אחת לחודש? ניסינו יותר מזה, בלתי אפשרי. שישי אחד אצל ההורים של הבעל, שישי אחד אצל ההורים של האשה, ושישי נוסף רזרבה. אי אפשר יותר. באותו יום שישי כל אחד מביא בקבוק יין ישראלי. חלקנו מביאים בקבוקים מוכרים וטובים, וחלקנו מביאים בקבוק חדש ומיוחד שעד כה לא נטעם עדיין, ופה מתחילה החגיגה. טועמים ביחד, רושמים רשמים בסתר, ואז מקריאים. אנחנו כבר יודעים למה גורם הלחץ החברתי…
את היין מלוות גבינות טובות, לפעמים מנות דג, ובמקרים חריגים גם נתחוני פילה או סינטה, תלוי בהקשר.
לפני חצי שנה, בערב קפוא במיוחד, הגיעו דן ורעות לאחד המפגשים שלנו עם בקבוק יין. עד כאן זה בסדר. אבל איזה יין? שומו שמים, רחמנא לצלן, אוי לרואות עינינו – יין איטלקי. איזו כפירה. לפתע הבנתי את מה שטוביה החולב חש כשבתו הודיעה לו שהיא נישאת לנוצרי. חילול קודש.
"למה?!", שאלנו נפעמים, "למה?! מה קרה?!, האם בנות הארץ אינן טובות עוד? האם פגשתם את כולן ואף אחת אינה נושאת חן בעיניכם?"
דן ורעות השפילו את פניהם בבושה. הם ציפו לעיניים משתאות, אך לא זועמות. דן היה הראשון שהתנצל. "היינו בחנות יין, והיה שם איזה מפיץ ששכנע אותנו לטעום את היין. טעמנו, ו… נהנינו. זה אחד היינות הטובים שטעמנו אי פעם ורצינו לשתף אתם".
רעות צברה בטחון בינתיים "מה קרה? תטעמו… אם לא תהנו אז לא קרה כלום. ואם תהנו אז הכרתם עוד משהו, זה לא אסון גדול. תרגעו ומהר", פסקה והתיישבה.
כולנו נרגענו ומהר. אחזתי ביין והסתכלתי בתווית הלבנה, חשתי בידי בקבוק כבד מהרגיל, התווית הלבנה מנייר איכותי, מחוספס קמעה, הדיו השחור בלט מעל התווית באותיות לטיניות המשדרות איכות, והלוגו של היקב המקומי (לא אתאר אותו שחלילה לא תרכשו אותו) משדר אירופה, מסורת, מאות שנים של עיבוד כרמים איכותיים, מאות חורפים ואביבים, מלחמות קתולים בפרוטסטנטים, המצאת הדפוס, יצירות אומנות של מיכלאנג'לו, איחוד ופירוק מדינות. הכל בציור אחד קטן. אה… והבציר. 1998. מקווה שפניי לא הסגירו זאת אבל חשתי מעין צמרמורת בגווי למחשבה שבעוד זמן קצר אלגום מהיין הזה. "נראה סתם יין", פלטתי בבוז, "לא מבין מה הקטע, אבל ננסה, בשביל הנימוס". דן זע במושבו באי נוחות, פניו אדומות מכעס. "צריך דקנטר", אמר בשקט. "הוא צריך לנשום שעה לפחות".
תמיר המארח שלף מהמזנון את הדקנטר ודן רוקן את היין לתוכו. בינתיים שוחחנו וטעמנו גבינת רוקפור (אמיתית) שמישהו הביא ממישהו שהביא ממישהו שחזר מצרפת, שוחחנו על השחיתות, על הבושות שעושות לנו הקבוצות התל אביביות בכדורגל, ומעט על ענייני שיווק ומכירות, אבל אני לא הפסקתי ולו לרגע לחשוב על היין המונח לפני, פוחד שמישהו יקרא את מחשבותי. "מעניין מי יגיד ראשון שהגיע הזמן לשתות את היין", חשבתי, "זה בטוח לא יהיה אני, נו יאללה דן, תגיד כבר".
"אני חושב שהגיע הזמן לטעום את היין", אמר דן והסתכל לתוך עיניי. הישרתי מבט לעברו בגאווה מעושה, אך ליבי החסיר פעימה מהחשש שקרא אותי.
היין נמזג לכוס. יין אדום כהה, שוליו אדומים חומים, לא נזקקתי אף לקרב את אפי לכוס. הריח הפירותי החזק התפשט בחדר. ריח מדהים של פרי בשל, אדמה, מעט פלפל. אח.. איזה ריח. "לא מריחים כלום", אמרתי בשקט כשקירבתי את אפי לכוס. הנוכחים התבוננו בי בתמיהה, אך נראה שהבינו לאן אני חותר. "כן", גמגם תמיר, "ממש חסר ריח". רעות גיחכה ואמרה שאנחנו תינוקות.
ניגשנו לטעימה. הפה חש ביין קטיפתי שכמעט והצלחתי ללעוס, החיך התמלא בטעמים עשירים, מתוקים, חמוצים, טאנין רך. השהיתי את היין בפה מספר שניות, ולא רציתי לבלוע. הפרמטר האחרון שאולי יכול להרוס את השלמות הזו, את הרגע הנפלא הזה, הטעם שנשאר בפה אחרי שבולעים את היין. תוך כדי שהיין זורם אל קיבתי הסתכלתי על פניהם של האחרים. פני כולם הביעו תדהמה. בלעתי את המשקה הנפלא וידעתי שזה אחד היינות הטובים שטעמתי אי פעם. הטעם, סרב לעזוב את הפה. נטלתי חתיכת גבינת רוקפור משובחת, גבינה חריפה ודומיננטית. הטעם של היין לא מש מפי, כמעט כל הערב.
הסתכלתי על רעות ודן. פניהם מחויכות מביטות בסובבים במבט נצחון. התחלתי לרשום את רשמיי בדף שהיה מונח לצידי. בין לבין הקשתי על מקשי הטלפון הנייד. "מה אתה עושה עם הטלפון?", שאלה קרן רעייתי, "שולח sms", עניתי ביובש והמשכתי להקליד את פרטי היין למזכר. שווה שיהיה לי אותו רשום איפשהו…
לאחר שהגדרתי את היין כבינוני בפני חבריי, וראיתי את פניהם המחויכות, לא יכולתי עוד. "דן, שיחקת אותה. ת'אמת… יין מצוין, אחד הטובים שטעמתי אי פעם. אבל יש לי עוד בעיה עם היין. זה ממש לא פייר להוציא כסף על יין של 200 ₪ ומעלה. סיכמנו על יינות של עד 100 ₪".
"אז אין בעיה", ענה דן, "היין עלה 70 ₪". פי נפער. "מ ה? 70 ₪? במחיר של גמלא? שניים במחיר של יער של יתיר? לא יכול להיות!!!". "תסתכל בשקית, יש קבלה". ואללה, 69.90 ₪, אומנם במבצע, אבל בכל זאת…
עולמי התמוטט. יין איטלקי, מעולה, עשוי נכון בן 10 שנים, עולה רק 70 ₪? "מה לא עשינו, איפה טעינו, הלכה המדינה" זמזם קובי אוז במוחי. מעניין כמה הוא עולה באיטליה, אחרי הרווחים ששלשלו לכיסם היבואן, המפיץ ובעל החנות? 5 יורו?
מאותו ערב השתנתה המדיניות. לא שלא קנינו יינות ישראליים, אבל התחלנו להתרברב גם ביינות חו"ל. פה ושם אתם יודעים. לבנו החמיץ כל פעם מחדש והחיך התמוגג כל פעם מחדש לטעמם של יינות מעולים במחירים סבירים.
ואני פונה אליכם, בעלי היקבים בבקשה נרגשת:
למה? מה אכפת לנו שלא תכננתם נכון את העסק שלכם? מה אכפת לנו שלא עשיתם תכנית עסקית והלכתם אחרי הלב? מה אכפת לנו שהחלטתם להקים יקב מפואר עם מרכז מבקרים מרשים? מה אכפת לנו שהיקב שלידכם מוכר ב-120 ₪ ואתם רוצים להיות כמוהו? מה אכפת לנו שאין לכם סבלנות ואתם מוכרים יין שלא שכב מספיק בחבית או בבקבוק כדי לכסות הפסדים? מה אכפת לנו שקניתם ציוד חדש ממיטב הטכנולוגיות וכעת אתם רוצים להחזיר את ההוצאה? מה אכפת לנו שיש עוד 250 יקבים והתחרות על הצרכן היא קשה, וקשה לכם להפטר מכל הסחורה? מה אכפת לנו שהחנות קונה בחצי מחיר מהמחיר לצרכן אז אתם מעלים את המחיר לצרכן פי שניים כדי למכור לחנות במחיר שתכננתם? לא אכפת לנו מכלום! אנחנו רוצים יין טוב ובמחירים סבירים. רוצים לעזור לכם לקדם את היין הישראלי, באמת, אבל תעזרו לנו לעזור לכם, תורידו מחירים.
אוהב אתכם, חיים יעקבי.
