האם ניתן לשנות מנהגי צריכת יין של אוכלוסיות?

21/11/2008
מאת: פרופ' עמוס הדס
בשנים האחרונות, רבו התהיות אודות צריכת היין השנתית לנפש בישראל. האומדנים שחושבו על פי בסיסי חישוב שונים, נעו בטווח צריכת יין בין 4 ל- 12 ליטרים לנפש לשנה. האם העדר שינוי והתאבנות הצריכה במהלך השנים האחרונות נובע משמרנות ותבנית צריכה מסורתית? על שאלות אלה מנסה פרופ' הדס לענות.
המשך »

21/11/2008


 מאת: פרופ' עמוס הדס

בשנים האחרונות, רבו התהיות אודות צריכת היין השנתית לנפש בישראל. האומדנים שחושבו על פי בסיסי חישוב שונים, נעו בטווח צריכת יין בין 4 ל- 12 ליטרים לנפש לשנה. האומדן, שחושב על בסיס ייצור ענבי היין, כמות ענבי המאכל שנקלטו ביקבים ובהנחה שהכל הפך ליין והמתוקן ליצוא יינות מהארץ ויבואם אל לארץ, עומד על כ- 4.5 ואינו עולה על 5 ליטרים לשנה לנפש. אומדן זה אינו משתנה מזה כ- 30 שנה. לנוכח מצב זה וצריכה כה נמוכה מול הרחבה והעמקה של יכולות יצור יינות מובחרים ומודרניים, עולות שאלות רבות ביניהן: האם ניתן לשנות תבניות צריכה באוכלוסיות גדולות? האם העדר שינוי והתאבנות הצריכה במהלך השנים האחרונות נובע משמרנות ותבנית צריכה מסורתית? על שאלות אלה ננסה לענות להלן.
למעשה אין תרבות אנושית למעט אולי האסקימוסים, שאין לה משקה אלכוהולי הנצרך לשימושים שונים. תרבויות עתיקות אמצו משקאות שונים או מגוון משקאות למשל באגן המזרח התיכון שמשו הבירה הקדומה והיין במקביל, כשליין משקל מועדף. בצפון אירופה שמשו דבש מותסס ובירה מדגנים במקביל ללא העדפה של משקה אחד על משנהו אלא ככורח מאולץ המוכתב על ידי זמינות חומרי הגלם – קרי דגנים או דבש. אולם, ידוע שאוכלוסיות שונות השכילו לשנות את הרגלי הצריכה, לאחר חשיפתן לתבניות צריכה אחרות וחינוך הקהל לתרבות מזון ומשקה אחרת. השינויים שנצפו אינם בעלי מגמה אחידה היו אוכלוסיות שהעלו את צריכת היין לנפש לשנה והיו גם אוכלוסיות בהן הופחתה צריכת היין. הטבלה המצורפת מדגימה מגמות אלה ומצביעה על אפשרות שינוי ברמות הצריכה לנפש של יין גם בתרבויות ואוכלוסיות מסורתיות ושמרניות.
  

בארצות בהן צריכת היין מהווה מסורת רבת דורות, ירדו ממדי צריכת היין לנפש במידה זו או אחרת, כנראה בהשפעת התרבות האמריקאית של שתיית בירה ואלכוהול כבורבון וברנדי.
בארצות בהן שתיית היין וצריכתו הייתה מוגבלת, כהולנד ודנמרק, עלתה הצריכה השנתית של יין לנפש באורח משמעותי, אך לא עד כדי הפחתה משמעותית של צריכת הבירה וכהילים שונים. לעומת זאת, בארצות בהן הנטיה לצרוך הן כוהלי דגנים כבירה והן יין, כמו בשוויץ ואוסטריה, השינויים והעליה בצריכת היין היא זניחה. הנתונים, שהובאו כאן, מהוים אשנב צר למאגר נתונים גדול יותר המצביע על אותן מגמות בארצות רבות מחד ומאיך יש לנתונים הללו משמעות חברתית תרבותית.
הפרוש המעשי של נתונים אלה הוא, שאפשר, גם ניתן לשנות מגמות בצריכת יין של אוכלוסיות שונות. לכך משמעות מעשית כי אולי רצוי, או אף חיוני, עבור תעשיית היין בארץ לעשות יותר משהיא מוכנה כיום לעשות כדי לשנות נוהגי צריכת יין בארצנו.
מעניין כאן להצביע על כך שצריכה גבוהה של יין אינה מגמה חדשנית בארצות הים התיכון (ספרד, צרפת, פורטוגל ואיטליה) אלא מסורת של אלפי שנים. בכל הארצות הללו הוכנסה הגפן ותרבות היין לפני או בעת הכיבוש הרומי, או היווני שקדם לו. שוויץ ואוסטריה היו במעגל ההשפעה הרומי ביזנטי ונכבשו בעת שיא האמפריה לתקופה קצרה ולכן יין ובירה היוו בהן, במהלך הדורות, חלופות למשקה כוהלי.

לארצות הצפון כולל הולנד, תרבות השתייה הייתה ונותרה כולה על בסיס בירה ולימים נוספו בעיקר משקאות כוהליים מזוקקים ומעט יין. בריטניה, שהייתה כחמש מאות שנים בשליטה רומית, התאימה עצמה ליין באותה עת, אך עם דעיכת השלטון הרומי עליה שבה וחזרה למעגל הארצות הצפוניות, שצרכו בעיקר בירה ולימים משקאות כוהליים מזוקקים בעיקר מתוצרי תסיסת דגנים. לצריכת היין מול צריכת בירה ודגנים תופעות משנה הכוללות נוהגי שתיה והתייחסות שונה לתופעת השכרות. בעולם המזרח תיכוני, הרומי-יווני, השתייה הייתה בדרך כלל בחברותא ותחת הנחיות להגבלה ופיקוח. שכרות נתפסה כבלתי רצויה וככלל, כמצב שיש להמנע ממנו. יין היה מצרך נפוץ וזמין, שלא חייב לשתותו במידה מרובה לעיתים מזדמנות. העולם הצפון אירופי, שצריכת הבירה והדבש המותסס היו עיקר המשקאות, לא נהנה מכמויות או עודפים גדולים של אותם משקאות והספקתם הייתה קטועה ולא רציפה. הסיבה לכך נובעת מתנאי מזג האוויר העונתיים והאקלים הרב שנתי, שלא אחת פגעו בייצור הדבש והדבורים או ביבולי הדגנים מחד, או היו מאידך, קשים לאפשר תסיסה סדירה ומלאה של הדבש או לדגנים והפיכתם לבירה. העדר זמינות רציפה כנראה דחפה את הצמאים לכוהל לצרוך אותו בכמות גדול באותן הזדמנוית עד לשכרות ותופעה זו לא הייתה כה בלתי רצויה או אף דחויה כמו שכרות בעולם היין התיכוני.

הסתכלות חברתית זו מרמזת על קשר תרבותי, מסורתי בין מגמות הצריכה כיום של יין למגמות הצריכה בעבר הרחוק. לנו כאומה הייתה תרבות יין מפוארת בימי בית שני, עת צריכת היין השנתית נעה בין 240 ל- 360 ליטרים לנפש. הגלות הביאה להטמעת נוהגי צריכה שונות שהושפעו מהאוכלוסיות שבתוכן התגוררו הגולים במהלך הדורות. אולם לחלקנו מזה כמאה שאנו בקרב עמנו ועל אדמתנו חיים. ובכל זאת יש רתיעה עמוקה משכרות מחד ומאידך מצריכת יין הגדולה מזו של היום בתקופה זו אנו חשופים להשפעות אירופיות בהן נהוג לצרוך יין כדי פי 4 עד 15 מצריכת היין שלנו כיום ועדין אנו משמרים את המינימום תקופה כה ארוכה. יש מגמות של שינוים ומעבר ליינות מזנים מובחרים ויינות יבשים חיינות קידוש מתוקים אך לא בשיעור הצריכה האישית. לכך יש הסבר של העדר חינוך מעמיק לצריכת יין והדרכה לשינוי מגמות של בישול כאוכלוסיה. יתרה מכך, היין אינו מצרך כה עממי כפי שהוא באירופה. על הצורך במעשים להגדלת הצריכה בחינוך והדרכה נכתב רבות גם על ידי כותב שורות אלה ובכל זאת….

האם אין קורא? או שהנכתב מהווה בעיה בהבנת הכתוב או הנאמר? לתעשיה הפתרונים.

 

 

 

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.