מדוע לא מתקיימת מחאת יין
מאת: פרופ' עמוס הדס
הרהורים לאור חלק מתגובות
שעה שכתבתי ופרסמתי את רשימתי אודות אי קיומה של "מחאת יין" והסיבות לכך, לא העליתי בדעתי שאזכה למגוון תגובות צבעוני, מלבב, קנטרני, מוכיח רחב כל כך. התגובות הגיעו בכל דרך שהיא, ברשתות, בטלפון הקוי, בסלולרי וכללו הערות מסתם "אהבתי", הערות שונות על המחאה בכלל וכלה ב"האם אני בדעה שיש לחנך את ההמונים", או אולי "לייצר יין להמונים".
כותב התגובה, נזכר במשטרים שעברו מהעולם כ"קוריאה הדרומית (כפי שכתב בטעות המגיב כשכוונתו הייתה לצפונית) או קובה". היה גם מי שהגיב כי הוא "מקיים מחאה מתמדת" בכך שהוא רוכש יינות מיובאים בלבד. הוא מוכן לחרוג ממחאתו רק אם השיג מחיר נאות לדעתו ליינות ישראלים ביקב ישראלי זה או אחר.
היו גם כאלה שהעירו, בדרך זו או אחרת, כי"עבור איכות יש לשלם", אמירה כבדה, מלומדת ורבת משמעות. לו אוששה הצהרה זו במבחן איכות נאות ואמין הייתה מתקבלת בזרועות פתוחות.
ברשימה הבאה אנסה לענות על שני נושאים, שחזרו על עצמם בניסוחים שונים והם:
א. מחירי היינות בארץ
ב. איכות היינות המתבטאת היטב במחיריהם.
עובדה היא שמחירי היינות בארץ גבוהים מאלו שבארצות יין אחרות.
מאמר שהופיע לאחרונה ב"דה מרקר" (מאמרה של עדיה פיטרמן מיום ה- 3/1/2012), חשף נתונים מעניינים ביותר ומבהיר זאת מחדש.
במאמר מובאים הנתונים הבאים:
כ- 32 מליון בקבוקי יין נמכרים בשנה מהם כ- 7/8 מיצור מקומי והיתר מיובאים.
שוק היינות מגלגל כ- 1.25 מליארד שקלים ללא מע"מ וכ- 1.45 מליארד שקלים כולל מע"מ.
בהנחה שאוכלוסיית ישראל כיום מונה כ- 7.8 מליון תושבים נמצא מנתונים אלה כי הצריכה השנתית הממוצעת לנפש היא כ- 4.1 בקבוקי יין שהם כ- 3 ליטרים יין לשנה לנפש בלבד.
כלומר אומדן הנמוך כדי 3/4 עד 3/5 מהאומדן המקובל של 4.7 – 4.5 ל' לשנה לנפש.
בדומה נמצא כי ההוצאה הממוצעת לנפש ליין בשנה היא כ- 185.6 ש"ח, או המחיר הממוצע לבקבוק יין הוא 45.35 ש"ח. באם נמיר זאת ליורו פירוש הדבר שיין שולחני עולה בממוצע לישראלי פי 2.5 עד פי 3 יותר מאשר לקונה האירופאי (שבה מחיר בקבוק יין שולחני רגיל הוא 2 – 4 יורו).
נאמר כאן כי מצויים גם בקבוקי יין הזולים מהמחיר הממוצע החושב למעלה והם מוצעים לרוב על מדפי המרכולים, כשמחירם נע בין 17 ל- 25 ש"ח לבקבוק או כ- 3.4 עד 5 יורו. כלומר גם הם מתומחרים "מעט" גבוה מהיינות הפשוטים באירופה.
גם השוואה של מחירי היין המיוחסים להכנסה ממוצעת בארץ מול האירופית, תעלה את פער מחירים לרעת קוני יינות ישראלים.
לא ברור מדוע יינות המוצעים במבצע של 4 בקבוקים ב- 100 שקלים לא ימכרו דרך קבע במחיר זה ולא במחיר של 39 – 59 שקלים לבקבוק כבימים רגילים?
מנהלי השיווק של היקבים בארץ טוענים כי היינות נמכרים במחירים נמוכים מאד למערכי הסעדה ואירוח כמו גם למרכולים, ובכך מאפשרים ימי מבצע מכירות. תנאים אלה ניתנים לגופים הנזכרים משום היותם נתפסים, או נחשבים לאפיקי מינוף למכירות יין ישראלי.
גם במחירי יין נמוכים אלה מתאפשרת למסעדנים, המלונאים והמרכולים לשווק יינות ישראליים גריפת רווחים נאים עד גבוהים (לכאורה או אולי באמת) בכל מקרה.
איני יודע מהו טווח המחירים ליינות השונים המתבקשים למשל ממסעדנים, מלונאים, או מפעילי אירועים. אולם מחירי היינות לסועדים במסעדות אינם מותירים טעם טוב, או תחושת שביעות רצון.
ככלל, במחיר היין הממוצע המומלץ לצרכן רגיל, נכללו הוצאות ייצור היינות, הובלתם, הפצתם, שימורם אצל הייצרן והספק, כולל אומדן להוצאות ולרווח הסיטונאי ולאחריו לרווח הקמעונאי. ניתן להניח שמבצעי מכירה ממושכים מעבר לימי חג או סתם גחמת מנהלי מרכול, מהם אנו נהנים בחודשים האחרונים, עדיין מותירים רווחים סבירים לכל מישורי התיווך עד לצרכן.
מכאן נראה, כי מחירי היינות לצרכן במבצעים, למרות פחיתתם כדי שליש עד מחצית המחיר הרגיל, אינם המחיר הנמוך הגורר הפסדים. ברור לכן שאפשר לתהות האם בתימחור היין בארץ נוהגים לפי טור גיאומטרי במעלה סולמות השיווק ולא לפי תוספות אחוזי רווח לכל שלב שיווק על מחיר בסיס ראשוני (ממוצאו בכרם, ביקב ועד לצרכן).
מחירי היינות במסעדה בהשוואה למחיריהם על מדף מרכול או חנות יין מוכפל כדי פי 2 עד פי 3.5.
היש לכך הצדקה?
בין התירוצים וההסברים לשוני במחירים נמצא:
כי ביין יש לנהוג בשימור מיוחד העולה כסף, יש צורך בהחזקת צוות מלצרים מיוחד להגשת תפריט היינות (האם הכוונה לסומלייה בארץ?), טיפולם היחודי ביינות והגשתם לסועדים, גביית מחיר חליצת הפקק (המחייב כנראה מיומנות מיוחדת), או שיתכן והמלצר החולץ את הפקקים הוא אדם מיוחד שנשכר למטרה זו בשל היותו שומר שבת ומצוות (לבל תפגם כשרות היינות), גביית דמי מזיגה לכוס, מחירי כוסות יין מיוחדות (האם כולן כוסות רידל?) ועוד. אני תוהה שמא שכחתי כמה ממגון הצרכים, התפקידים והמטלות הנכללות בתמחור היינות במסעדות ומהנפגעים אבקש בזה את הסליחה מראש.
ברור מכאן, שמינוף מכירות יין באמצעות המסעדות כפי שהוא מבוצע כיום אינו קיים, או אינו יעיל כלל ועיקר ורק הורדת מחירים ובמיוחד קביעה ושימור טווח רווחים סביר יותר ושקוף לצרכן, תועיל למינוף המכירות.
הנימוקים למחירי היין כמו היות השוק הישראלי שוק קטן מחד ומאידך העדר יצוא רב אינם הגיוניים מכמה סיבות.
השוק הוא תבנית מראה לתגובת הצרכן להיצע בשוק. כשהמוצר הינו מוצר המוצג כמוצר אליטיסטי ובמחירים גבוהים, אין בו כל משיכה לרכישתו והשוק יוותר בשיממונו. היצוא יכול היה לתרום לחיזוק התעשייה לו יינות ישראל היו משווקים כמו ששווק האבוקדו בשעתו. לאור הנאמר עד כאן על תמחור שירותי יין ומחירי היינות, הן בחנויות הקמעוניות או במסעדות, קיים ספק רב באשר לסיכויים להפיכת היינות למוצר צריכה מבוקש וידידותי יותר לצרכן הישראלי, ללא מציאת דרכים אחרות לתמחורם ובמיוחד להוזלתם.
מכל הנאמר למעלה עולה השאלה: האם מחירי היינות בארץ מהווים תמריץ שלילי לצריכת היין לאור אומדן הצריכה הנמוך, על פי כל אומדן, או שחלה נסיגה וירידה חדה בצריכה המקובלת בשל סיבות אחרות?!
הנתונים והמסקנות הללו מצביעים על הצורך החיוני, שמוסדות המדינה ובמיוחד משרדי החקלאות והתמ"ת, או כל גוף ציבורי מוסכם אחר, יגלו ענין ויחייבו שקיפות ציבורית בכל הקשור בתמחור יינות ישראליים לצרכן. כנראה שפתרון בעית הצורך החיוני שהועלה אינו כה פשוט, זאת מאחר וועדה מיוחדה היושבת על מכלול נושאים בענף היין הישראלי מזה חודשים רבים, אינה מסוגלת לסכם ולהציג דו"ח, או מסקנה, או הנחייה כל שהיא באף אחד מהנושאים שהועלו בפניה.
תגובות שנגעו באיכות היינות הישראלים
תייר בעל מודעות וניסיון רב בטעימה והערכת יינות אשר בא, מסייר ביקבים השונים וטועם מיינותיהם, מוצא עצמו מופתע ממגוון היינות המוצעים למבקר והשונות הרבה באיכויותיהם. הפתעתו מופרת והופכת לתעלומה מדוע המחירים אינם כה שונים אך גבוהים בכל מקרה? ההפתעה הופכת לתדהמה למשמע טיעוני אנשי היקבים ל"מגוון יינות האיכות" שהציעו לתייר.
טיעונים אלה עולים בעת טעימה בכל יקב יהיה הוא קטן או גדול.
בפגישותי הרבות עם תיירי יין בארץ, נשאלתי לא אחת היש לאותם יקבים גם יינות פשוטים כ"יינות שולחן" לצריכה יום יומית או סתם לסעודה מקרית? כמו כן, מדוע היינות יקרים כל כך על פי כל אמת מידה? שאלה נוספת ומטרידה, שאינה נעלמת וגם לא נענית, בשל העדר תשובה נאותה, האם יש פיקוח על "אמינות דרגת האיכות המודפסת" על תוויות הבקבוקים.
לשאלה ישירה כזו אני בדרך כלל מסמיק, מאדים ונאלם דום, כיון שאין לשאלה זו תשובה יחודית לישראל. אומר להגנתי בכך שאשאל אמרה של אחד מידידי המוכר כבעל לשון מושחזת וארסית לעיתים, שלא חסך מילות תוכחה על שתיקתי באומרו "הלוא יכולת לומר לשואל כי מרבית היקבים הינם יקבי בוטיק. אלה על פי לשון העם הינם יקבים המיצרים יינות עצמיים בינוניים המוצעים במחירים מטורפים".
במרבית הארצות בהן מייצרים יינות מקובל, שחלק ניכר מהיינות המיוצרים מדי שנה הם יינות שולחניים עממים ושאת מחיריהם הנמוכים היצגנו למעלה. מבין היינות הנותרים חלק קטן הם יינות באיכות בינונית עד טובה ומיעוטם הם יינות פרמיום או יינות עילית. אלה מהווים לא יותר מ- 5-12% מכלל הייצור השנתי. מחירי יינות אלה עשוי להיות בינוני עד גבוה. אולם באותן ארצות כבאירופה, איכות הינות עבורם נדרשים לשלם אינה פרי גחמת היצרן או מומחה השיווק שלו, אלא היא איכות מוגדרת, הנבחנת ונקבעת בבחינה בלתי תלויה ומבוקרת תדיר ומנוהלת בדרך כלל באמצעות מנגנוני ממשל ברמות בינוניות או גבוהות.
המצב בארץ שונה לחלוטין. מחירי היין גבוהים והאיכות אינה נבחנת על ידי גופים מומחים בלתי מוטים או תלוים. לכן הכרזה מחאתית כי יינות ישראלים ירכשו רק על בסיס הסדר תשלום נאות ביקבים, אינה מבטיחה "פעולת ענישה יעילה והפגנתית" לתעשיית היין הישראלית. יש לומר כי מרבית היינות המיובאים במחירים השווים לכל נפש, אינם יינות איכות ומכאן שבהכרזה על מחאה אישית מסוג זה אין גם כל הגיון.
נכון והוגן יותר כלפי תעשיית היין בארץ והישראלי תאב היין, תהייה פעילות נמרצת להקמת גוף ממלכתי בעל סמכות ויכולת אכיפה על מנת להגדיר, לבקר ולקבוע את איכויות היינות בישראל, במסגרתו יש למסד מערך טעימות ומעקב אחר דירוג היינות וסיווגם על ידי אנשי מקצוע המנוסים בטעימות יין עוורות. אלה ידרגו את היינות לאיכויותיהם בדרך הקרובה ביותר לאוביקטיבית ללא תלות והטיה. ביסוס שיטת דירוג איכות יינות כזו תביא בדיעבד, במוקדם או במאוחר גם לדירוג מחירים סביר הנגזר מדירוגי האיכות.
אסתפק בכל אלה לגבי איכויות היין והמוסכמות לגבי דירוגם.
