סומליה 2011 ביד אליהו

16/11/2011
מאת: רונן פרלמוטר
צילום: ישראל פרקר
תערוכת סומלייה היא הפגנה שנתית של עוצמה מרשימה של תעשיית היין הישראלי, שהולכת ומתבגרת מדי שנה.
המשך »

 הזיכרון הכי חזק שלי מתערוכת הסומלייה 2010 היה שהגעתי אליה בערב השני שלה, אחרי שעות העבודה (אחרי ככלות הכל – צריך גם להתפרנס….) , נדחקתי פנימה להיכל התרבות התל-אביבי (גם כן חתיכת תרבות, מה שהלך שם…) בין מאות ואולי אלפי האנשים שגדשו את המקום, ובשעתיים וקצת שנותרו עד לסיום התערוכה כמעט ולא הספקתי לראות שום דבר, שלא לדבר על לטעום.
אז את הפקת הלקחים שלי עשיתי והשנה כשהקדמתי להגיע כבר בצהרי היום הראשון לתערוכה, שמחתי לראות שגם המארגנים הפיקו לקחים משלהם והעבירו את התערוכה להיכל נוקיה המרווח יותר, אולי אפילו מרווח יותר מדי (אבל על כך בהמשך). הנוכחות הייתה בראשיתה וכך היה לי זמן ומקום להסתובב בין המציגים השונים ולהתרשם ממרכולתם בשופי.

לטעום יין באופן מקצועי באירוע כזה – זה לא מקצועי. כדי לנתח יין כמו שצריך – חייבים את התנאים האופטימאליים שחסרים בתערוכה; שקט, ריכוז, אויר סטרילי. מי שיחפש כאן ניתוח והמלצה על היינות שהוצגו – יתאכזב. אין זה המקום ואין זו הבמה. מה שיש בתערוכה ססגונית מסוג שכזה הוא הנאה כללית מהיין ובעיקר חשיפה רבה למגוון יקבים ויינות, שבימים כתיקונם קשה להגיע אליהם, במיוחד אלו הקטנים והמרוחקים. ככזו הכתרתי את התערוכה כמוצלחת ביותר – כל המי ומי בענף היין (הן האנשים והן היינות), המשקאות והמסעדנות התכנסו יחדיו בהיכל, כדי להיפגש, לראות את החידושים, וכאמור את היקבים. לא לחינם היא נחשבת כאחת משתי התערוכות המובילות בארץ (לצד ה-IsraWinEXpo שמתוכננת לפברואר הקרוב).

אז מתחילים להסתובב, לפגוש פנים מוכרות ולהחליף רשמים על דא ועל הא, על הבציר החולף (שבחלק מהיקבים, נכון לאותו תאריך, מסתבר שכלל לא הסתיים!), על התערוכה הנוכחית ועל מה חדש ומה עוד יחודש. הנה שיקי, יורם ו-ויקטור, מן העבר השני עמוס, עידו ורוני ואפילו נעמה, רונלד ואורן שלא מציגים השנה (וחבל!) הגיעו לרחרח ולהתחכך.

אין ספק כי התערוכה הזו היא הפגנה שנתית של עוצמה מרשימה של תעשיית היין הישראלי, שהולכת ומתבגרת מדי שנה. מן הצד השני, על אף בגרותה, נצפים בה מדי שנה יקבים חדשים – יקבי בוטיק וגראג' ('יקב שמיים', שומו שמיים…) וגם יקבים מסחריים שקיבלו אומץ והגיעו להציג (אור הגנוז, נטופה, ליבני, עוד) – וזה מה שיפה בה.

על אף ניסיונותי, לא הצלחתי לזהות איזשהו טרנד כללי שחוצה יקבים וגתות, כמו זה שהורגש בשנה שעברה (פטיט-סירה או שיראז, שהרבה יקבים הציגו לראשונה אשתקד). השנה הכל הולך – פטיט סירה חדש של רקנאטי, מרלו מכרם יחידני אצל כרמל, בלנדים מעניינים בבנימינה ואפילו מבעבעים ושלל לבנים בכל מיני יקבים, אפילו ביקבי בוטיק. אם פעם רוב היינות נעו על ציר הקברנה-מרלו-שיראז ובלבנים שרדונה וסוביניון, הרי שעכשיו כולם עושים מהכל, וטוב שכך. אין לנו עדיין אזורי יין המוגדרים רשמית בארץ ואין לנו הגבלה על גידול זנים ספציפיים לאזורים ספציפיים וכך יוצא שכולם מנסים מהכל, ואם לא מהכל – אז מהרוב. למרות הבגרות המסחרית מופגנת, עדיין צריך לזכור כי התעשייה הזו צעירה במונחי עולם היין העולמי והיא עדיין מחפשת את הייחודי והמתאים ביותר לה – בין אם בזני ענבים, בין אם בשיטות גידול ובין אם בסגנונות עשייה. ימים יגדירו מה טוב לכל אחד.

האירגון של סטודיו בן עמי, שכבר ידוע בקרב ברנז'ת היין המקומית כמשהו שאפשר לסמוך עליו, לא איכזב גם הפעם והכל היה מסודר למופת. יחד עם זאת, היו מי שהתגעגעו לצפיפות הזכורה מהיכל התרבות בשנה שעברה (ואני לא בטוח שזו איננה רומנטיזציה של העבר…), בעיקר אלו שהציגו במרכז ההיכל שנהנו ממרחב די גדול אך פחות נהנו מהטראפיק ששרר במסדרונות שמסביב. למי שרצה לטעום בניחותא (כמוני!) זה דווקא איפשר לטעום בריכוז אבל למתבונן מהצד (או יותר נכון מהיציע) החיזיון היה נראה קצת דליל. נו, שוין, שיהיה מה לשפר לקראת השנה הבאה…

התחושה שלי בסוף פרק השוטטות והשתיה בהיכל היתה שגם חמש שעות לא תמיד תספקנה להכיל כזו תערוכה מקיפה. באיזשהו שלב, החיך מאבד את יכולת הטעימה ולכל הפחות באופן חלקי, וקשה לטעום ולחוש באמת את כל מה שהיינן התכוון, ואז השהות שם הופכת למינגלינג בלבד, וחבל.

מסקנה לעצמי – בשנה הבאה, לחלק את התערוכה לשניים ולהגיע בשני הימים (ואולי עד השנה הבאה גם יומיים לא יספיקו…).

 500

 

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *