22/09/2012
מאת: רונן פרלמוטר
פורסם ב: מקור ראשון
את היקב שלו הקים אורי (הפרטים המלאים שמורים במערכת) עם שותפיו מתוך סוג של פנטזיה – אהבה רבת שנים לתחום. כן, הוא גם ראה בזה סוג של ציונות שמשלבת כסף לא רע. במקום למכור ליקב גדול את הענבים שהוא מגדל בכרמיו אשר בהרי ירושלים בששה-שבעה שקלים לק"ג, הוא יעשה ממנו יין וימכור בקבוק במאה שקל. אולי יותר. כך גם התחיל יונתן תשבי, הוא חשב. תשבי, שהיה כורם וחבר בקואופרטיב של 'כרמל מזרחי' עשה חישוב דומה בעצמו ובאמצע שנות השמונים של המאה החולפת עזב את היקב הענק, הקים יקב – 'יקבי הברון', והתחיל לייצר יין לבד. זה לא היה קל. היו מי שניסו להילחם בו ובכלל יש הבדל בין לטפח כרם לבין לעשות יין. צריך להשקיע בציוד, בידע, מערך שיווק והפצה. לא פשוט. אבל לתשבי זה הצליח. יקב תשבי כיום מייצר כמיליון בקבוקים בשנה ואף התרחב, באמצעות החברה המשפחתית, לתחומים נוספים – מרכז מבקרים עם מסעדה חלבית, ייצור ריבות וקונפיטורות יין, מעט שמן זית ולאחרונה אף קיבל זיכיון בלעדי בשיווק שוקולד צרפתי איכותי. ממש אימפריה.
אולם בשונה מתשבי, לאורי זה הצליח פחות. אחרי חמש שנים והשקעות כבדות – נאלצו הוא ושותפיו לוותר על החלום ולסגור את שערי היקב, למרות שהיין היה לא רע בכלל. מסתבר שבנוסף לסיכונים הרגילים שבפתיחת עסק עצמאי, יש ביקב אלמנטים נוספים שצריך לקחת בחשבון. "זה לא אוכל שאתה קונה ומוכר מיד" אומר לנו צביקה, "היין הוא מוצר הנמצא בתהליך הרבה מאוד זמן. לעיתים שלוש שנים עוברות מאז הבציר ועד לתחילת המכירה, וצריך כיסים מאוד עמוקים לממן את התקופה הזו, שלא לדבר על ההשקעה העצומה במיכלים ומשאבות שכולה נעשית בהתחלה".
נתון נוסף וחשוב מאוד שלא לקח אורי בחשבון הוא שהוא לא היה היחיד שהקים באותה תקופה יקב. עשרות יקבי בוטיק צצו בכל רחבי הארץ – מדרום הנגב דרך הרי השומרון ועד למרום הגליל. למתקפת יקבים כזו לא היה הצרכן הישראלי, שכמעט ולא נחשף עד עתה ליין יבש, ובוודאי שלא הורגל עדיין בשתייתו.
צחי דותן, מנכ"ל מועצת גפן היין, חברה לתועלת הציבור בבעלות היקבים והכורמים המובילים בארץ, אומר לנו בשיחה כי למרות מהפכת היין האיכותית שהתרחשה פה בעשרים וחמש השנים האחרונות והקמתם של יקבי הבוטיק החדשים לצד התרחבות היקבים הוותיקים – הכמויות הנלגמות לא השתנו משמעותית. ישראלי ממוצע צורך כ-5.5 ליטר יין בשנה, לפי נתונים מועצת גפן היין – בדומה לרמת הצריכה בשנות השמונים, לעומת מקבילו הצרפתי שלוגם כ-50 ליטר יין מדי שנה (וזה עוד ירידה לעומת שנים קודמות!) או אפילו האמריקאי ששותה 14 ליטר. "זה נכון שהיום היין הפך הרבה יותר איכותי, ויש אנשים שפעם שתו יין פשוט ועכשיו שותים יין משובח יותר, אבל עדיין הכמות הנלגמת היא אותה הכמות פחות או יותר. אנשים חשבו שיקב זה סוג של בוננזה ויקבים חדשים צצו כפטריות לאחר הגשם – אבל האמת היא שיקב זה עסק קצת יותר מורכב. אגב, הבעיה לא מתחילה ביקבים", מוסיף דותן שמן למדורה, "יש בעיה גם לכורמים. בשנים האחרונות ניטעו בארץ אלפי דונמים חדשים של כרמי יין והיום יש היצע ענבים איכותיים גדול מאוד. המחיר לטון ענבים ירד ויש כאלו שבכל זאת לא מצליחים למכור את היבול. עד לפני שלוש-ארבע שנים, אם היו לך ענבים היית מלך. יכולת למכור אותם ביוקר ובלי בעיות, אבל היום? יש ענבים באיכות טובה כמעט בלי סוף – רק אין מי שיקנה".
האופוריה שהייתה מנת חלקם של אנשי ענף היין בשנים האחרונות מתחילה לשקוע, ויש כאלה שאף מגלים סימני דאגה. מצד אחד איכות היין הישראלי עלתה והגיעה למקומות שלא חלמו עליהם, מומחי יין בינלאומיים מתמוגגים מיינות ארץ הקודש (לדוגמא זכיית יין השיראז קאיומי 2006 של יקבי כרמל בתחרות ה-DECANTER הבריטית לפני שנתיים או הבחירה של מארגני תחרות VINITALY ביקבי רמת הגולן כאחד מהיקבים הטובים בעולם. לא פחות!) והרומנטיקה הציונית שנקשרה עם ייצור נקטר הענבים האלכוהולי אף היא עשתה את שלה. דמיונם של חקלאים רבים הוצת ואלפי דונמים חדשים של כרמים ניטעו, רובם באזורי איכות – הגליל, הגולן ואף ביהודה ושומרון. יקבים רבים, גדולים וקטנים, הוקמו או הגדילו את כושר ייצור היין שלהם ע"י השקעות ענק בציוד ומתקנים – מתוך תקווה ובטחון כי ההשקעה תחזיר את עצמה תוך זמן לא ארוך. שיטת העדר הישראלית. מן הצד השני, הנתונים היבשים מראים כי תרבות יין של ממש עדיין לא צמחה בארץ הקודש וכי הצריכה לנפש עומדת כאמור על ממוצע דומה לזה שנמדד לפני שניים או שלשה עשורים. אין נתון אחד המקובל על כולם אבל המספר עליו מדברים נע בין 4.2 ל-6 ליטר יין לנפש בשנה. חלק ניכר מהנטיעות נעשו לפני שמיטת תשס"ח והשנה זו היא להם הניבה המסחרית הראשונה או השניה – כלומר יש ממש הצפה של ענבים איכותיים, המחיר יורד ועדיין לא בטוח שיהיו קונים.
"עד לפני שנה או שנתיים היין שלנו 'עף' עוד לפני שהגיע הבציר שלאחריו", מספרת בגילוי לב רוני ססלוב, הייננית הצעירה והמוכשרת של יקב הבוטיק הנושא את שם משפחתה, "אבל המצב השתנה. זה לא שאנחנו תקועים עם חביות מלאות, היין ממשיך להימכר יפה אבל כן מרגישים האטה. כשהתחלנו לייצר יין היינו אחד משלושת יקבי הבוטיק הראשונים בארץ – היום המצב שונה ויש תחרות גדולה. מנגד, גדלנו בכמות הייצור ואף הגדלנו מאוד את ייצוא היין שלנו. אנחנו מוכרים לרוסיה, לקנדה ולמקומות נוספים, לאו דווקא לשוק הכשר. החל מבציר 2010 היקב הפך כשר ובזכות זה אנחנו מגיעים היום לקהל צרכנים רחב שלא יכול היה ליהנות מהיין שלנו עד לפני שנתיים. ועדיין – כל הסימנים מראים שהשנים הבאות יהיו מאתגרות, לא רק אצלנו אלא בענף כולו".
מסתבר כי טרנד יין, שהתעצם אמנם מאז סוף שנות התשעים של המאה החולפת, עדיין נשאר בגדר טרנד ולא התפתח לתרבות של ממש. מחזה אירופאי לא נדיר של זוג היושב בבית קפה, בר או לובי של מלון על כוס יין עדיין אינו נפוץ בארץ, גם לא במוקדי הבילויים של ישראל. גם התמונה הפסטורלית של צימר מפנק המשקיף אל הכרמים ובמרפסתו לוגמים בצוותא הנופשים יין משובח – נשארה בעיקר באתרי האינטרנט ובברושורים של התיירנים. היקבים מנסים בדרכים שונות לפתח את הנושא – מרכזי מבקרים, טיולי יין, קידום מכירות, הטעמות ועוד – אולם פיצוח חיכו של הקהל הישראלי עדיין לא הושג. נדמה כי הטעם הישראלי שכל כך הורגל למשקאות הממותקים הסינטטיים עדיין מעדיף את המתיקות החד מימדית של השתיה הקלה ורבים טוענים שיין פשוט לא טעים להם. כך גם עולה מסקר קטן ולא מקצועי שנערך בקרב כ-50 גולשים באתר הפורומים הדתי 'כיפה'. "אני לא אוהבת יין" או "אחרי שאני שותה כוסית יין אני מרגיש מסוחרר ולכן ברוב הפעמים אני מוותר עליו" היו תשובות שכיחות. גם תשובה כמו "יין במסעדה זה נורא יקר. אחרי הארוחה אנחנו שותים את היין בבית" קיבלנו מספר פעמים לא מבוטל.
המשך בחלקים ב-ג
