עמק האלה – עמק הרון הישראלי

16/02/2012
כתב וצילם: רונן פרלמוטר
אנשי פורום האתר ביקרו ביקב מוני וביקב עגור שמעו את סיפורי היקבים וטעמו את יינותיהם.
המשך »


 כתב וצילם: רונן פרלמוטר

ביקור הפורום ביקבי מוני ועגור "אני לא מאמין, just can't believe it!. ישראלים שמגיעים בזמן?! אין דברים כאלה"., זו הייתה קבלת הפנים לה זכינו מסם סורוקה, היינן של יקב מוני המתחדש, כאשר הוא הגיע ליקב באותו בוקר בו קבענו להיפגש. זה היה בעשרה לתשע, עשר דקות לפני השעה היעודה – וכל החברים כבר הגיעו. אצלנו זה דבר שבשגרה (עוד מהימים בהם ריכזה את הפורום חברתנו רבקה פומרנץ), אבל מסתבר שיש קבוצות אחרות שלא עומדות בזמנים ומאחרות באופן כרוני למפגשים ביקבים.

העברית של סם מתובלת במבטא אנגלוסקסי כבד ואף בשגיאות דיבור קלות – אבל זה חלק מהחינניות של הבחור. הוא גדל במונטריאול, קנדה, במשפחה יהודיה טובה אבל בלי קשר מיוחד למדינת ישראל. את לימודי הייננות הוא עשה בקצה השני של העולם – אוניברסיטת אדלייד האוסטרלית ולאחר מכן אף עבד בכמה יקבים בצרפת (שאטו לה-בו, למשל). בעקבות מפגש אקראי עם פיטר סטרן האגדי (שהיה היינן הראשון של יקבי רמת הגולן ואח"כ אצל משפחת הרצוג בקליפורניה) הוא הגיע לישראל "שבכלל לא הייתה בשום תכנון שלי". שש שנים הספיק סורוקה לעבוד ביקב הגדול במדינה (יקבי כרמל, למי שעדיין מתקשה לנחש), ואף זכה להיות היינן שחנך את יקב הבוטיק שלהם בזיכרון.

אנחנו עומדים במגרש החניה הרחב של היקב מסביב לסם, וזוכים לסקירה קצרה על האזור ("מדהים איזה כיף ונוח זה שהכרמים שלך נמצאים למרגלות היקב ואין צורך להתרוצץ בכל הארץ"), ולתצפית מודרכת על העמק הפרוס למרגלותינו. מיד אח"כ אנחנו מתיישבים סביב שולחנות הקק"ל שברחבה להסברים על היקב לקראת טעימת בוקר קרירה. כן, היה קר (חורף, נו מה?…), אבל בדיוק אז שלף סורוקה שתי חבילות של פיתות עיראקיות וסלוף תימני אותנטי – חם חם "ישר מהתנור", מתא המטען שלו, הבקבוקים נחלצו מפקקיהם, שמן זית נמזג לפנכות והגוף שלנו מתחיל להפשיר. "אני חושב שהסאלוף הרבה יותר מתאים לטעימת יין מאשר באגט" מחייך סם, "הוא לא מתפורר, סופח אליו מצוין את שמן הזית ויש לו טעם יותר ישראלי. זה יכול להיות סטארט-אפ מעניין להגיש סאלוף גם בטעימות יין בבורגון או בנאפה ואלי…"

יקב מוני הוקם ע"י משפחת ערטול, משפחה ערבית-נוצרית, שהיגרה מהגליל לאזור מנזר דיר-רפעת (מול בית שמש, מאחורי קיבוץ צרעה) בשנות השמונים של המאה הקודמת. הם רכשו שטחים נרחבים באזור, נטעו בהם כרמי ענבים וזיתים והחלו לעשות יין, שמן זית וגם זיתים דפוקים מעולים. בשנת 2005 החליטו בני המשפחה להפוך את היקב לכשר. אם אתם מכירים את הסרבול ואת הטרחה שבהפיכת יקב בבעלות ישראלים שאינם שומרי שבת לכשר – תארו לכם מה זה אומר לגבי יקב בבעלות שאינם יהודים. אבל אחרי שההחלטה נתקבלה – כל בני המשפחה עמדו מאחוריה. משגיח עטור כיפת קטיפה שחורה ופאות מסתלסלות הפך ליחיד שמורשה להיכנס ליקב ולגעת ביין (המפתחות אצלו…) והוא גם זה שבפועל עשה את הנקטר. היין שלהם, איך לומר, אף פעם לא כיכב בתחרויות בינלאומיות וגם לא זכה בציונים גבוהים בטעימות מקצועיות, גם לא אחרי שהפכו ליקב כשר. הוא היה די בסיסי וכך הוא אף תומחר. לפני כשנתיים, הם קלטו, יחד עם הענבים של בציר 2009, גם את סם סורוקה כיינן הראשי והיין התחיל להשתפר בהדרגה – אחרי ככלות הכל, הכרמים שלהם נמצאים באזור משובח ורבים מיקבי האזור שרוכשים מהם ענבים עושים מהם יינות איכות.

אין ספק כי כמו כל ההתחלות- גם ההתחלה הזו הייתה מורכבת. כמו כל חקלאי, גם משפחת ערטול חשבה והתנהלה לפי טונאז' יבול – סיפור דומה למה שעברו יקבים גדולים מול הכורמים שלהם לפני שנים מועטות בלבד. זה הצריך לא מעט אנרגיה ומשאבים אבל בסוף הצליח סורוקה במשימה. היינות של מוני עדיין אינם גדולים – אבל כבר אין חולק על כברת הדרך האיכותית שהם עברו בשנתיים האחרונות. טעמנו כמה מהיינות החדשים שלהם:

קולומבארד 2010 – יין לבן יבש (אוף-דריי), בעל צבע צהבהב וצלול. האף שלו פרחוני וטרי, בחיך מורגשת תסיסה עדינה-עדינה וטעמים ירוקים של דשא קצוץ ומינרליות. חמוד מאוד ובמחיר פנטסטי (מחיר מומלץ – 35 ₪)

שרדונה רזרב 2010 – היין הזה מכיל 85% שרדונה ו-15% סמיון. חצי ממנו שהה 6 חודשים בחביות צרפתיות. יש לו צבע בינוני, ארומות חמאתיות ועץ שמתמתנות עם הזמן בכוס ולאחר זמן הפרי בא לידי ביטוי טוב יותר. גוף בינוני-מלא עם חמיצות טובה. באופן אישי, אני אוהב פחות עץ בשרדונה. אבי הלוי, בשבילך! (מחיר מומלץ – 80 ₪)

מרלו רזרב 2009 – היין הועשר ב-10% פטי-ורדו, והתבגר בחביות, מחציתן חדשות. יש לו ריח פירותי מקסים המשולב במוקה, גוף בינוני ורענן וסיומת מעט מרירה. הוא לא כבד וניתן ליהנות ממנו כבר כעת. חביב ביותר (מחיר מומלץ – 80 ₪).

קברנה סוביניון רזרב 2009 – גם יין זה מכיל מעט פטי-ורדו (5%). צבעו אדום-סגול, די אטום. ארומות אופייניות לזן. גוף בינוני וסיומת דומה. (מחיר מומלץ – 80 ₪). שיראז רזרב 2009 – מבין שלשת האדומים – ישלו את הצבע היפה ביותר (סגול כהה) אך שוליו מעט בהירים. התבגר בחביות (80% צרפתיות) כשנה. הוא מדיף ניחוחות של סיגליות, פרי שחור ועץ עדין. בחיך הוא צעיר מאוד וצריך זמן רב להיפתח. יש לו גוף בינוני, חומציות טובה וטאנים בועטים. לקנות ולהשכיב שנה-שנתיים. (מחיר מומלץ – 80 ₪).

הודינו לסם על קבלת הפנים והפגישה הלבבית והמשכנו לתחנה הבאה שלנו – יקב עגור.

האמת שהקדמנו קצת ושוקי ישוב, בעלי היקב והיינן שלו, עוד היה בארגונים האחרונים לקראתנו. "מכיוון שאני רוצה שנשב ביקב עצמו ומכיוון שהיקב כשר גם לפסח" אומר לנו שוקי, "את הנישנושים שהם חמץ נשאיר מחוץ לאולם ונכרסם אותם שם", הוא ספק התבדח ספק ציווה. עמדנו בחצי גורן סביב לשוקי שפרס באזנינו את משנתו הפילוסופית. "בציר זה כמו לידה", הוא פתח, "אנחנו מחכים לו כמעט תשעה חודשים בשנה, וכשהוא מגיע יש ההתרגשות גדולה, האדרנלין באויר. אחרי הבציר יש נפילת מתח, רגיעה, אולי אפילו דיכאון מסויים…"

אנחנו מחייכים. מי שמכיר את שוקי מכיר את עולם הדימויים הרחב שלו. כבן לאב שעבד בשליחות המדינה, הוא גדל והסתובב הרבה בעולם, למד שפות רבות ונחשף לתרבויות שונות. אופקיו רחבים וממש כיף לגלגל איתו שיחה אינטלקטואלית ברומו של עולם. אבל אנחנו כאן הפעם בשביל היין. את היין הוא התחיל לעשות אחרי שנים כנגר. "את המלאכה למדי ממורי ורבי – רוני ג'יימס ז"ל" הוא מספר, "כל הכרמים הם בטיפול אישי שלי, גם אם לא כולם בבעלותי". השנה זוהי שנת הבר מצווה ליקב, מספר שוקי בגאווה, ומוסיף כי יש כמה הפתעות בקנה ("או יותר נכון בחביות") לכבוד המאורע.

"מה שחסר לנו פה בארץ זו תרבות יין", הוא אומר, "יש היום כבר הרבה דיבור על יין אבל עדיין עכדי להפוך את זה לתרבות צריך לעבוד. התרבות שלנו היא השורשים שלנו. החיבור לאדמה, השילוב בין הקדמה והמסורת". אנחנו נכנסים לאולם הייצור של היקב, שם הוכן לכבודנו מבעוד מועד שולחן אבירים ארוך, וטועמים מהיין הראשון:   בלנקה 2010 – הממסך הלבן של היקב, שכבר קנה לו עדת מעריצים קנאית, עשוי מ-55% ויוניה ו-45% יוהנסבורג ריזלינג מגפנים בנות כ-15 שנה. הויוניה, מסביר שוקי, נבצר בשלוש פעמים שונות (מוקדם – סוף יולי, בזמן – סוף אוג' ובבציר מאוחר מעט) וכל חלק תסס בנפרד. הרעיון מאחורי השיטה הוא השגת עושר טעמים ושילוב בין חמיצות למתיקות. מרירות בכל אופן, לא מורגשת כאן. יש ליין צבע ירקרק בהיר, אף חינני המשלב פרי הדרי ונגיעות משמש עם רעננות מינרלית. בחיך הוא מפגין גוף חמצמץ (2.25 PH) והסיומת שלו חדה. לטעמי הוא עדיין לפני השיא שלו. יתאים מאוד עם מנות אסייאתיות (מחיר מומלץ – 72 ₪). שוקי: "לא הרבה יודעים אבל למדתי בישול בקורדון בלו ומשם הגעתי לעיסוק ביין. יש לי איזו משיכה דווקא למאכלים מרים – זיתים סורים, טחינה, ירקות ירוקים טריים. זה גם הכיוון של היין שאני עושה והוא מתאים, עד כמה שזה ישמע לא קונסנצואלי, לא רק עם גבינות שמנות ובשר אלא גם עם אוכל שמרגישים את 'פגמים' שבו".   קסם 2010 – זהו הבלנד העיקרי של היקב והוא הותקן השנה מקברנה סוביניון (50%), מרלו (20%), קברנה פרנק (20%) ופטי ורדו (10%). שהה כשמונה חודשים בחביות. יש לו צבע יפה ובוהק, ארומות פרי אדום חמצמץ (דובדבן) עם מעט קקאו. הגוף שלו מחוספס וקצת מריר והחומציות טובה. יין אלגנטי וצעיר שצריך עוד קצת זמן. (מחיר מומלץ – 89 ₪)
שמירה מיוחדת 2009 – יין הדגל של היקב שמאופיין לאורך השנים בעוצמתיות שלו. המיץ התבגר כשנה וחצי בחביות, רובן צרפתיות. הצבע שלו כהה ואטום כמעט לגמרי (לא עובר סינון), באף הרבה פרי שחור בשל, חרובים, מעט פלפל ירוק, עשן ואפילו אדמתיות (במובן הטוב של המילה). "די שוורצע חיה" מכנה אותו היינן, ומי אנחנו שנתווכח… (מחיר מומלץ – 129 ₪) "אין אפשרות לאדם אחד להעריך נכון את העשייה שלו, וזה נכון בכל תחום", משתף אותנו שוקי בפילוסופיה שלו. "גם אני מתייעץ עם מומחה חיצוני בטעימות הבלנדים לאורך התהליך כולו, לא רק בטעימה סופית. חשוב לראות איך היין מתפתח לאורך הזמן ואין די בטעימה חד-פעמית".

השיחה מתרחבת וגולשת לכיוונים היסטוריים – "אם מדברים על התרבות שלנו, " אומר מישהו "אז גם ביהדות יש לחקלאות חלק נכבד ומכובד. לכל החגים היהודיים יש מוטיבים חקלאיים והיין תופס בה מקום מרכזי. תראו לי שפה עם מגוון מילים עשיר יותר מהעברית לגבי הגפן – סמדר, זמורות, כנות, קנוקנות אלו רק חלק קטן מהעושר הוורבלי שיש אצלנו בנושא".

"עד לפני מאה שנה לערך" מוסיף שוקי, "למי שהיה יין היה נחשב עשיר ומאושר. יש במיץ הענבים הטרי כ-25% סוכר, שהוא מוצר שהיה במחסור. סוכר זה אנרגיה, זה בריאות, ולא לכולם זה היה זמין. בשלב הבא הסוכר הופך לאלכוהול. זה תהליך פלאי. ממש נס", הוא מתפייט, "זה נכון שהיום אנחנו יודעים איך זה מתרחש באופן כימי אבל זה לא מפחית כהוא זה מהפלא שבו".   שמירה מיוחדת 2010 (טעימת חבית) – איזה יין! אם ההוא היה חיה רעה, אז מה נגיד על זה?! צבע בורדו-שחור, ארומות פרי בשרניות, טבק ואפילו בשר חרוך. איזה יופי. החיך עדיין עגול וטאני מאוד אבל החומציות מעדנת אותו והופכת אותו לאלגנטי. הוא עדיין בתהליך וכבר עכשיו מפגין פוטנציאל גבוה.   לקראת סיום שוקי לא מתאפק ומוציא אלינו לטעימה בלנד חדש שמותקן זו הפעם הראשונה ביקב ונמצא בחביות עדיין: שיראז-מורבדר 2010 – היחס בין זני הענבים המרכיבים את היין שווה, וכולם כמובן מחלקות כרם סמוכות ליקב. צבע סגול כהה ויפה, אף פרחוני עם שלל סיגליות. היין נח כבר כשנה בחביות אמריקאיות בשימוש משני. הוא מאוד שונה מהיינות של שוקי שאנחנו כבר מכירים. יש לו גוף בינוני והוא נעים מאוד לשתיה כבר עכשיו. מאוד מאוזן למרות שהוא עדיין בתהליך. מזכיר את הטעמים של יינות עמק הרון הצרפתי. איזה שינוי מרענן. יופי של יין!    

 

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *