כתב וצילם: רונן פרלמוטר
לפני כחמש שנים ניסה מאן דהו לערוך תערוכת יין כשר בבנייני האומה אשר ירושלים. היקבים נרשמו ושילמו דמי השתתפות, הביתנים הוקמו (אם כי ניכר היה כי לא הושקעו בהם מחשבה או משאבים יתר על המידה), מודעות פורסמו ורק הקהל הירושלמי נשאר בבית. מכיון שהייתי אני אחד מאלו שכן הגיעו, שילמו את דמי הכניסה ונהנו מאולם כמעט ריק ממבקרים, עלה בי החשש כי גם עתה, היוזמה המחודשת של א.א. פיופ, חנות היין והאלכוהול הירושלמית המפורסמת לתערוכת יין כשר, בדיוק באותו מקום ובדיוק לאותו קהל – תישאר מיותמת מאלו האחרונים. התבדיתי.
עליתי לתערוכה ביומה הראשון (30.1.12) כאשר אותו חשש מקנן בי והצינה והגשם הירושלמיים רק העצימו אותו. כשנכנסתי לאולם, בשעת אחה"צ מוקדמת, אכן כמות המבקרים הייתה עדיין מצומצמת, אבל אז פגשתי את ממי קפלן, מנהל החנות ומפיק האירוע שהפיג את חששותי בביטחון שלו – "כשלושת אלפי כרטיסים נרכשו ברכישה מוקדמת. עכשיו האנשים עדיין בעבודה, אבל חכה עוד קצת ותראה שהם יגיעו". אז חיכיתי והתחלתי להסתובב בין הדוכנים. ישר בהתחלה הייתה תחושה שונה, משהו שידר שם מכובדות כזו. אולי זו ירושלים עצמה?
החניה לבאי התערוכה הייתה חינם. כל מבקר צויד בכניסתו בכוס קריסטל של שפיגלהאו ובבקבוק מים מוגזים של סן-פלגרינו. איפה בתל אביב ראיתם דבר כזה בפעם האחרונה, הא? ראשית, האולם עצמו עוצב בחמימות כאשר עיצוב התאורה משרה אוירה נעימה שמשאירה את הקור והצינה בחוץ. האמת, לקרוא לביתנים הללו דוכנים זה קצת מעליב. הם היו הרבה יותר מאסיביים ומרשימים. הם היו, אגב, כולם באותו גודל – אחידות מרשימה. מי שבכל זאת התעקש – רכש שני ביתנים.
היקבים אף הם, למעלה מ-30 במספר, הגיעו להטעים את היינות הטובים שלהם (בניגוד לתערוכות ירושלמיות אחרות בהן יינות הפרימיום נשארו בבית), וע"י מטעימים ונציגים ראויים. כך למשל פגשתי את דורית בן סימון ואדם מונטיפיורי מיקבי כרמל, מוטי טפרברג ובתו הילה, בארי ססלוב, נופר מיקבי בנימינה, מוקי וינשטוק המשווק את יקב אור הגנוז, יורם שלום מיקב אלכסנדר ועוד רבים וטובים.
חלק מהיקבים אף הציגו לראשונה מנעד רחב של יינות חדשים שזו להם ההשקה הראשונה. כך למשל יקבי רקנאטי השיקו את הפטיט-סירה – זינפנדל 2010 החדש (יין מדהים באלגנטיות שלו), טפרברג את הגוורצטרמינר 2011 (חנפן שכזה), אדיר היו עם יין חדש בשם A (בלנד מסקרן על בסיס שיראז וקברנה סוביניון עם 5% של קברנה פרנק), ארז בן סעדון מיקב טורא שם שרדונה 2010 (מיושן בעץ כיטב מסורת היקב), גבעות על שלל יינות 2010 (מרלו מדהים וקברנה לא פחות!) ועוד רבים מצוינים אחרים.
קצת קשה להעריך יינות באופן מקצועי באווירה ססגונית שכזו ולכן הפעם תוותרו לי על התענוג שבסקירה מפורטת (למרות שהיו שם יינות טובים ואף למעלה מזה). עיקר העניין באירועים מסוג זה הוא האווירה, וכזו בהחלט לא חסרה. האולם היוקרתי התאים לאירוע כמו כוס רידל ליין בורדו. למרות שככל שהזמן התארך המבקרים מילאו את האולם – עדיין הייתה אוירה ביתית ונעימה, היה מקום לכולם בלי צפיפות או דחיפות, בלי צורך בהמתנה או בהתחננות למזיגת הטעימה. גם
הרעיון הגאוני למקם את החנות במרכז ההתרחשות תרם לכך. מקדמא דנא הורגלנו כי את החנות מצניעים בסוף המסלול בדרך החוצה. פולניות שכזו. הפעם מוקמה החנות דווקא באמצע האולם וכאשר מצד אחד זה הנגיש מאוד את החנות לצרכנים וניתן היה לגשת מיד עם טעימת יין כל שהוא ולרכוש ממנו (במחירים מיוחדים) או לפחות לסמן אותו בטרם ישכחו הרשמים שנטעמו, ומהצד השני זה איפשר למארגנים להגדיל את המכירות והפדיון מהאירוע. WIN-WIN. גאוני, כבר אמרנו?
דוכני המזון שמוקמו באולם הכניסה החיצוני הציעו מיני מזון לעילא – כשרים למהדרין, פרווה (מאפיית לחמי בוטיק), חלביים (שוקולד בלגי) או בשריים (מסעדת לארא). אפילו סושי כשר היה שם!
הנאה מיוחדת הייתה לי להתרשם ולטעום מתוצרת יקבים שהפכו כשרים – יקב טוליפ (וייט טוליפ מרשים וג'אסט מרלו חינני), יקב בן-זמרה, ססלוב כאמור (עם סדרת כשרה למהדרין שיוצרה במיו
חד עבור מארגני התערוכה) ויקב יפו.
גם סדנאות היין שהועברו בכל שעה עגולה ע"י היקבים זכו להצלחה רבה. לכל סדנא נרשמו והשתתפו למעלה מ-50 איש, שזכו להרצאת יין ממקור ראשון – הייננים ובעלי היקבים עצמם.
מאחורי הקלעים היו מי שאמרו בתחילה כי דמי ההשתתפות שנדרשו היו גבוהים מאוד, ו-"בשביל מה בכלל צריך עוד תערוכת יין? יש מספיק גם ככה" (טיעון שיתכן שהוא נכון כשלעצמו…), אולם בדיעבד התברר כי המארגנים כללו את כל הפסיליטיס הנדרשים בתוך המחיר הזה (הביתן עם השולחנות, פוסטר הרקע, שירותי תפעול ע"י צוות המקום וכו'). ערך מוסף אחר היה הקהל שגדש את האולם, שהיה מורכב ברובו מכאלה שלא מגיעים לתערוכות אחרות. היה זה מפגש מרתק של חובבי יין ירושלמיים מכל הגוונים והזרמים – חילונים, סרוגים, חרדים-מודרניים, ליטאים ואפילו חלק לא מבוטל של חסידים. הדרת נשים, לא נרשמה במקום – להיפך, חלק נכבד מהמבקרים היו מבקרות שבאו לטעום, להיחשף ליין וליהנות.
גם ההתחייבות של המארגנים (שמומשה!) לרכישת כמות יין נכבדה מכל יקב מציג, יין אשר יועד למכירה במהלך היומיים, הייתה סוג של מזעור עלויות מחד ואיתות על רצינות המארגנים מאידך.
"בשביל מה אתם צריכים את הכאב ראש הזה", שאלתי את קפלן, והוא ענה – "אנחנו לא משקיעים בפרסום אחר. אין לנו עמודים בעיתונים או שלטי חוצות קבועים. יש לנו את סדנאות היין שאנחנו עורכים ללקוחות שלנו כל שבועיים, ביקור ביקבים אחת לחודש ועכשיו התערוכה הזו. זו הוצאת הפרסום שלנו, אנחנו מאמינים שלאורך זמן ההשקעה הזו תמצב אותנו מעל המתחרים ותחזיר את עצמה".
לחיים, לחיי אירועים יפים כאלה!
