רב, פרופסור ומומחה ליין צרפתי

14/10/2011
מאת: רונן פרלמוטר
פורסם ב: מקור ראשון
טיול ופגישה מרתקת עם פרופ' סולוביצ'יק בין כרמי היין של יקב יתיר.
המשך »


 מאת: רונן פרלמוטר
פורסם ב: מקור ראשון

 
סיטואציה ראשונה – צרפת, אלול שנת ד'תתק"ה, 1144 למניינם. הקהילה היהודית הותיקה והאדוקה של רמרו (אזור שמפיין שבצפון צרפת) מתכוננת לחגים שבפתח ולבציר היין הקרב. את ראש השנה, כמו גם סוכות ושמחת תורה, יחגגו השנה ביום רביעי בערב, מה שאומר ששלושה ימים רצופים של חג ושבת (כפול שלוש פעמים, בעיצומה של 'עונת הבציר הבוערת'!) לא ניתן יהיה לבצור את הענבים, לדרוך על אלו שכבר נבצרו ואף לא להשגיח על תסיסתם – כל התוצרת עלולה לרדת לטמיון. מעבר לנזק הכספי העצום שייגרם, גם ספק אם יהיה יין לשימוש לכל השנה הבאה. ואל יקל בעיני הקורא המחסור ביין, שהרי קפה ותה טרם הגיעו לאירופה, גם תפוזים או עגבניות עוד לא חצו את האוקיינוס, מים נחשבו כמשקה בהמות, קוקה קולה מאן דכר שמיה ואף השיכר בעיקר לבני העניים נתן מזור. נוסיף לכך את העובדה כי המזון ברובו היה מומלח ומפולפל יתר על מידת חיכו של בן דורנו (תוצאה של ניסיונות אין ספור לשימורו באין מקררים) ותקבלו מצוקה אמיתית של צמא וביקוש כמעט בלתי מוגבל לנקטר הענבים האלכוהולי.

סיטואציה שניה – כמאתיים שנה לפני כן, סביבות 950 למניינם, ר' משה בן יהודה, יהודי מכובד המתפרנס כמלווה בריבית – 'בנקאי' בשפת ימינו – המוכר היטב בכל אזור עיר המחוז קלן, השוכנת לצד נהר הריין הגרמני, מקבל אגרות מכמה מלקוחותיו הגויים ובהן נאמר כי את הריבית השנה, על ההלוואות שנלקחו ממנו, עתידים הם לשלם לו בדמותן של חביות יין. עשרות חביות מלאות ביין של גויים, יש להדגיש. הם אף מציינים בהמשך האיגרת כי הוא מצידו עוד עתיד להרוויח ממהלך זה שכן הבציר השנה עלה יפה והיין צפוי להיות משובח מהרגיל. לרגע חרב עולמו של ר' משה עליו – הפסיקה ההלכתית הנהוגה באותה תקופה הייתה כי אמנם יין של יהודי שנגע בו גוי מותר בהנאה (אך לא בשתיה), אך "יינם של גויים" ממש – עומד באיסורו! הוא עצמו עומד להפסיד הון בשל רצונם של אותם לווים לשלם את חובותיהם ביין במקום בזהובים. מחשבה או רצון להקל גם בהנאת יין שכזה כלל לא עלתה בדעתו של ר' משה, שכן הסלידה מיין גויי טבועה הייתה עמוק כל כך ברגשותיהם של יהודי התקופה.

שתי דוגמאות אלו באות להמחיש אך במעט את המורכבות שחוו יהודי אשכנז וצרפת בעת ההיא במהלך חייהם בסביבה גויית, מציאות שחייבה השתלבות הן בכלכלה המקומית והן שימוש בגויים לצורך משק הבית היהודי.

נושא זה, היין אצל יהודי אשכנז וצרפת בימי הביניים (תקופת הראשונים), העסיק את הרב פרופ' חיים סולוביצ'יק, בנו של הרב מבוסטון זצ"ל, כבר באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, כחלק ממחקרו ההיסטורי בתולדות ההלכה בתקופת הראשונים. הוא הוציא בשנים האחרונות שני ספרים שהתמקדו בהבנת אורח החיים ההלכתי של יהודי אשכנז וצרפת בימי הביניים התיכוניים (900-1306) והשלכותיו הכלכליות. שני הספרים "יינם – סחר ביינם של גויים" (תשס"ג, בהוצאת עלמא מבית עם עובד), ו-"יין נסך – פרק בתולדות ההלכה באשכנז בימי הביניים" (תשס"ח, בהוצאת מרכז ז. שז"ר) מתארים בפרוטרוט את גידול הגפן ועשיית היין בימי הביניים, משחזרים את העולם ההלכתי באשכנז לפני רש"י, חושפים את פרשנותו הצנועה אך המהפכנית של רש"י וסוקרים את ההתפתחויות ההלכתיות בכל סוגיה חשובה של יין נסך אצל בעלי התוספות והשלכותיהן הכלכליות, על סמך כתבי יד וספרים שבדפוס. בעבר לימד סולוביצ'יק בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית שבירושלים ועד היום הוא עודנו משמש כפרופסור-מחקר בישיבה-אוניברסיטה שבניו-יורק. גם כיום הוא ממשיך ומחלק את זמנו בין התפוח האמריקני הגדול לירושלים.

פגשתי את פרופ' סולוביצ'יק לטיול ולשיחה שהתבררה כמרתקת, בעיצומה של עונת בציר הענבים, בין כרמי היין של יקב יתיר, הנטועים בקרחות יער יתיר שבמורדות הדרומיים של הרי יהודה. את המפגש ארגן וליווה מנכ"ל יקב יתיר, יעקב בן-דור. חבוש בכיפה אפורה שעליה הוא עתיד לעטות כובע קש רחב שוליים כהגנה מפני השמש הקיצית הקופחת, יצא הפרופ' את ביתו הירושלמי ונכנס לרכב. כבר כאשר התקרבנו אל גוש עציון בדרכנו דרומה, התפתחה שיחה ערה בין שלשת היושבים בו לגבי טעמו של איסור "סתם יינם". ראשית יש להקדים ולדעת כי איסור "יין נסך" הינו דאורייתא ועיקרו איסור על שימוש ביין שנוסך ע"י גוי לעבודה זרה. איסור "סתם יינם" הינו מאוחר יותר (דרבנן) והוא הוסיף ואסר כל יין של גוי ואף גם כזה שאך נגע בו גוי. אכן, יש להבחין בין חומרות האיסורים: יין נסך אסור מן התורה הן בשתייה והן בהנאה (טובת הנאה, כהנאה ממונית – ר.פ.). ואילו לגבי "סתם יינם" – אף שמבחינה הלכתית גם הוא אסור בהנאה, נפוצו בו כמה היתרים כבר בתקופת הגאונים ואף בזו שלאחריה – תקופת הראשונים. הגאונים הורו שמאחר והגויים בזמנם כבר אינם מנסכים לעבודה זרה, מותר יינם בהנאה. רש"י צידד בפסקם של הגאונים, אך הגביל את ההיתר ליין שהתקבל כפירעון חוב בדיעבד, אולם לסחור ביינו של גוי או ליזום איזה שימוש אחר בסתם יינם אסר מכל וכל. היו מקומות בספרד בתקופת הראשונים ובמורביה בתקופת הרמ"א שאף שתו יינם של גויים. דעה זו לא נתקבלה, כמובן, להלכה.

"איסור 'סתם יינם' הינו גזירה של חז"ל, והגמרא הביאה לו שני טעמים. האחד, סייג לעבודה זרה, והשני "יינן משום בנותיהן", כלומר חשש להתבוללות וחיתון עם גויים" מסביר פרופ' סולוביצ'יק. "הרמב"ם מביא רק הטעם הראשון, וכן נהגו בעלי הלכה שקדמו לו. הטעם השני – משום חיתון – התחיל לתפוס מקום מרכזי בשיח ההלכתי רק מאז ר"י הזקן (ר' יצחק מדמפייר, אחיינו של רבנו תם – ר.פ.), 'ר' יצחק בעל התוספות' בכינויו הקולע של הרמב"ן".

כדי להבין את הקשיים שאיסור זה הערים על יהודי ימי הביניים, אנחנו צריכים להכיר כיצד נוהל הבית היהודי, ובעצם כמעט כל בית, בתקופה הזו. הם היו צריכים להכין הכל לבד – לא היו מכונות, לא היו חנויות, לא חשמל ולא צנרת. לכל משפחה היה משק חקלאי כמעט סגור והיה צריך הרבה מאוד ידיים. האוכלוסיה הקטנה של היהודים לא יכלה לספק את הידיים הדרושות ובלית ברירה שכרו עוזרות בית נוצריות כדי לנהל את משק הבית באופן אפקטיבי.

גם שינוע של יין באותם ימים היה סוגיה לא פשוטה, ממשיך פרופ' סולוביצ'יק. צריך לדעת שלא כל האזורים באירופה היו טובים לגידול יין ולכך היה צריך לשנע אליהם יינות – אם בהובלה ימית, אם בהובלה ע"ג בעלי חיים – כאשר ההובלה נעשתה בעיקר ע"י מובילים גויים, והיה חשש מוחשי שהם יפתחו את החביות וילגמו מעט מהמשקה המשובח, ובכך ייאסרו את המשלוח כולו. בתקופת התלמוד היו החביות עשויות מחרס ויכלו לפותחן רק על ידי שבירת המגופה או ניקוב דפני החרס, והיה קל יחסית להכיר ב"חדירות" אלו. לעומת זאת בימי הביניים היו החביות עשויות מלימודי-עץ שהוחזקו יחד בחישוקים. בעזרת סכין, היו יכולים בעלי העגלות הנכריים, ולא אחת הם גם ניסו, להרחיב סדק בין שני הלימודים, להוציא בעדו יין לכוסותיהם ולערות את המשקה האלכוהולי אל תוך גרונם. כל סוגיית משלוח יין, הנקרא סוגיית 'חותם בתוך חותם', קיבלה אז משמעות אחרת. היו מראשוני אשכנז שדרשו שמעבר לסגירת פי החבית בחותמות, גם יעטפו כל חבית בשק – ואכן זה היה הנוהג עד שבא רש"י, התיר את זה וכך נהגו בצרפת. בגרמניה, אגב, לא קבלו את ההיתר והמשיכו לעטוף כל חבית בשקים. תחשבו כמה שזה מסרבל את ההובלה ומייקר אותה! הבד היה יקר המציאות שהרי כל מהלך עשייתו – גיזה, טוויה, אריגה – היה בעבודת יד. עלות ההובלה היבשתית בלבד יכולה הייתה להגיע עד לכ-80% ממחיר היין, ועכשיו נוספה הדרישה לעטוף כל חבית וחבית במוצר יקר.

ש: איסור 'סתם יינם' גם הביא לא אחת לידי הגברת האנטישמיות…
סולוביצ'יק: ודאי! הגויים ראו בזה חוצפה יהודית ולא אחת זה גרם למתיחויות בין היהודים לגויים, אבל תחושות הסלידה ואף הגועל שחשו היהודים כלפי יינם של הגויים היו כל כך חזקים שגם כאשר נקרתה אפשרות – סבירה למדי – להקל בו, על סמך צירוף שיטות רש"י ורבנו תם, נידחה ההיתר בשאט נפש הן על ידי בעלי התוספות הן על ידי פשוטי העם. תחושת גועל זו גברה הן על שיקולים הלכתיים והן על שיקולי רווח, והאיסור של 'יינם' עמד איתן על כנו באשכנז לאורך כל ימי הביניים.

ש: מעניין הוא שהאיסור נוהג ביין בלבד. למה הסתפקו בכך ולא אסרו גם שתיית משקאות אלכוהוליים אחרים בצוותא עם גויים?
סולוביצ'יק: האלכוהול המזוקק דוגמת ויסקי, ברנדי או וודקה הגיע לעולם רק בתקופה מאוחרת יותר ולכן הוא לא נכלל בגזרה, אולם לגבי בירה, שיכר – אכן נגזרה עליו גזירה בזמנם של האמוראים. התנאים לא גזרו אמנם על שכר מפני שבארץ ישראל כמו בשאר ארצות ים תיכוניות שתו יין, וראו בשכר משקה של עבדים. לעומת זאת בבבל, שבה הרבו לשתות שכר, אסרו האמוראים את שתייתו בצוותא עם גויים כסייג נגד חיתון ("משום חתנות"). בסופו של דבר האיסור לא תפס.

ש. הזכרת את "הפרשנות הצנועה אך המהפכנית של רש"י". למה כוונתך?
סולוביצ'יק: עד כמה שזה ישמע מפליא, בישיבות אשכנז בהן למד רש"י לא למדו את מסכת עבודה זרה באופן קבוע, ומשום כך לא הייתה מסורת פרשנית להלכות רבות הנידונות שם, כמו למשל לגבי השלב המדויק בו הופך היין לנסך. הראשון שפירש מסכת זו כסדרה היה רש"י, שנטה בגישתו שלא לחולל מהפכות הלכתיות בצורה פרובוקטיבית, והבליע בנעימה את תובנותיו המהפכניות בתוך פירושו לגמרא. לדוגמא, באשכנז הקדומה תפסו שמיץ ענבים הופך הלכתית ליין ("שם יין עליו") מהרגע שהוא יוצא מן הענב ונוזל פורתא, וזאת על סמך מאמרו של רב הונא "יין שהתחיל להימשך עושה יין נסך" (מסכת עבודה זרה, דף נ"ה.). רש"י סבר שהקו המפריד הוא לא הנזילה אלא הסינון – איסור נסך חל רק כשהחל תהליך ההפרדה של התירוש מן הענבים הדרוכות. לכאורה זו מחלוקת עיונית לגמרי. ברם אם מתבוננים בתהליך ייצור היין בתקופת ימי הביניים לעומת תקופת הגמרא רואים ששיטה זו הייתה לא פחות ממהפכנית – בתקופת הגמרא דריכת הענבים נעשתה בגת בעלת שיפוע פנימי החצובה בסלע, ותוך כדי הדריכה היה התירוש ניגר אל בור התסיסה. מאחר והנוזל יורד יותר מהר מהמוצק, מתרחש כבר סינון קל בירידה זו בשיפוע הגת. לעומת זאת, באירופה של תחילת המילניום השני, דריכת הענבים נעשתה בחבית עץ רחבה, מעין גיגית, והיין היה נשאר בחבית כל הזמן. לא הייתה כל זרימה הלאה מן הזג ואף לא הפרדת הנוזל מן המוצק. המנהג הרווח בזמנו של רש"י היה לאסור כל מגע גוי ביין שבגיגית, וקל וחומר שלא להרשות לגויים לדרוך את הענבים בגיגית. לפי שיטת רש"י כל עוד היין נשאר בגיגית יכול הגוי לנגוע במיץ ואף לדרוך את היין! את עיקרון הסינון רש"י הכתיב לחתנו ריב"ן וגם לנכדו הרשב"ם, שכתבו תחת הדרכתו פירוש לעבודה זרה. אך בפירושו שלו, רש"י כתב רק: "שהגת עשויה במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין" (שם). אדם המכיר כבר בעקרון הסינון יבין את דבריו כביטוי לעיקרון זה, שהרי המיץ יורד ביתר מהירות מן הזג ותהליך הפרדה מתחיל עם ה'משיכה' מצד עליון לצד תחתון (וכך הבינום בעלי התוספות, שם). אבל מי שאינו בקיא בעיקרון זה יתפוס את דברי רש"י רק כמתאר את הדרך בו נוזל היין מן הענב בדרכו לבור ותו לא. ניתן להבחין כי אין בדברי רש"י שום ביקורת על האיסור הנהוג באשכנז מקדמת דנא – וכך הבינו את רש"י בגרמניה מעל למאה שנה.

ש: ידוע כי רש"י היה יינן בעצמו, ולכל הפחות בעל כרמים. אולי הוא רצה להקל בבעיה שהוא הרגיש בעצמו את עוצמתה והשלכותיה?
סולוביצ'יק: לדעתי אין ל"ידיעה" זו בסיס. אמנם יש את המקור בספרות-דבי-רש"י בו נזכר ש"רבינו" עסק במכירת יין לגויים. ברם רש"י נקרא בפי תלמידיו "רבי" ולא "רבינו". הכינוי "רבינו" שגור בפי בני מכיר לדודם, ר' יצחק בר' יהודה, אחד מרבותיו של רש"י. ישנה גם תשובה שבה רש"י מתנצל שאינו יכול לענות בפרוטרוט בגלל "טרד (=טרדה) הנמצא באגור היקבים", ברם הבית היהודי בשמפיין בחודש תשרי – שהרי באקלים אירופאי זה חלה עונת הבציר ועשיית היין נופלת תמיד בירח האיתנים – דמה לבית יהודי בשבוע שלפני פסח. אם משיב מתנצל סמוך לפסח שאין לו הזמן לכתוב תשובה ארוכה, אין זה אומר שהוא אופה מצות או יצרן של קניידלאך. ובאשר ל'בעל כרמים' – אין שום עדויות לכך. מה עוד – האזור של רש"י איננו אזור כרמים, לא בזמנו של רש"י ולא עכשיו. רק אזורים מועטים של שמפיין היו ראויים או ראויים כעת לגידול גפן. 'שמפיין' זה חבל ארץ רחב; 'שמפניה' זו תוצרת של כמה אזורים קטנים ונבחרים באותו חבל ארץ.

הגענו אל כרמי יתיר. הגפנים מוריקות, מסודרות בשורות ישרות כשהן עמוסות פרי אדום ובשל. אנו פוגשים שם את צוות הכורמים של היקב, תושבי היישובים כרמל ויתיר והשיחה שם פונה לכיוון שיטות גידול ענבי יין על ספר המדבר. "כאן אין לנו 'בעיות צרפתיות' של גשם באמצע בציר" אומר שמואל מאיר, מכורמי היקב, "ממוצע המשקעים אצלנו נמוך ואנחנו מתחילים להשקות את הכרמים בשלב די מוקדם, אך יחד עם זאת שומרים על משטר השקיה מוקפד".

אפרופו כרמים, אומר סולוביצ'יק, ניתן להסיק מהמקורות הלועזיים שהיהודים היו מהמומחים הגדולים בגרמניה ובצרפת בטיפוח גפנים לאורך מאות שנים. אף-על-פי שאין ראייה לדבר במקורות יהודיים, זכר לדבר יש. תראו כמה שמות משפחה יהודיים יש סביב היין – ויין, ויינר, ויינשטוק, ויינשטיין, קלרמן, ויינגרטן וכו'. רק שמות שמשלבים משמעות של כסף (זילבר והטיותיו למשל) או זהב (גולד) יש יותר, שכן רוב היהודים עסקו במשכונאות והלוואות בריבית. פעמים רבות העיסוק בהלוואה והעיסוק בכרמים אף חפפו זה את זה – גוי שרצה להיכנס לעולם היין דרך נטיעת כרמים או להרחיב את שטחי הכרמים שלו היה נדרש להשקעת הון רב כאשר השקעה בכרמים כרוכה בסיכונים גדולים. דרושות חמש עד שבע שנים של טיפוח עד שכרם חדש מניב את מלוא פריו. מימון כרמים הוא השקעה לטווח ארוך, ובמזג האוויר המשתנה מיום ליום של צפון צרפת וגרמניה רק יבול אחד בשלוש שנים עולה יפה. את ההון הדרוש היה המשקיע משיג דרך הלוואה, וכעירבון לפרעונה היה הגוי הלווה – ממשכן את הכרם עצמו, כאשר התוצרת של שנות קיום ההלוואה הייתה משמשת כריבית. יש עדויות מהתקופה ההיא כי במספר מקרים המלווים היהודים החזיקו כמשכונות כפרים שלמים של גויים במשך שנים! יתר על כן, בראשית ימי הביניים (המאה התשיעית) היין היהודי נחשב ליין משובח במיוחד והגויים ואף כמרים וכנסיות רכשו ממנו, הן לצורך צריכה עצמית והן לטובת הפולחן בכנסיה. היין היהודי אף עלה על שולחן מלכים גויים. בישופים נוצריים התלוננו על זה והיהודים התגאו בכך.

מהכרמים אנו ממשיכים בנסיעה לעבר 'חירבת ענים', שכונה יהודית ובית כנסת חרב המתוארכים לתקופת בית שני ולאחריו. בסמוך לחורבה – גת עתיקה ששימשה לייצור יין בכמויות מסחריות, לפי הערותיו של בן דור. "דריכת הענבים נעשתה כאן בקצב די מהיר והם תססו בבור הדריכה עצמו כחמישה עד שישה ימים" הוא מסביר. "לאחר מכן היין סונן, כנראה באופן גס ע"י הסירה הקוצנית, ועבר ליקב – הבור העמוק יותר, משם מילאו בו את האמפורות, כדי החרס הגדולים שנשמרו במערות הקרירות".

"צריך להבין שהיין בתקופות הקדומות לא נשמר היטב", ממשיך בן דור, "תנאי הסניטציה היו ירודים, והחום הרב ששרר בחוץ לא הותיר הרבה קנקני יין משובח לאורך זמן. מצד שני היה צורך גדול ביין ולכן הייתה חשיבות רבה לבציר מוצלח. יין גם נחשב כמטבע עובר לסוחר ושימש כאמצעי תשלום לכל דבר. תחשבו על הכמויות של היין שנוסכו בבית המקדש על גבי המזבח עם כל קרבן כמעט ותבינו איזה מקום תפסה תעשיית היין בכלכלה הישראלית בזמנים ההם".

התחנה הבאה בביקור הוא היקב עצמו, שם קידם את פנינו ערן גולדווסר, היינן הראשי. מסתבר שהכנת היין היום נעשית אולי תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, אבל שיטות העבודה והתהליכים נשארו בדיוק כמו שהיו בתקופת הראשונים – ופרופ' סולוביצ'יק, על אף שאיננו יינן מדופלם, מגלה עניין רב ובקיאות בתהליך הייצור.

"האם אתם ביתיר מבחינים בין איכות המיץ הראשוני הניגר באופן חופשי מסחיטת הענבים לבין המיץ הנשאר בין הקליפות ונסחט בסוף התהליך?" שואל סולוביצ'יק את היינן ומיד מסביר – בתקופת הראשונים, היה המיץ החופשי נחשב לאיכותי יותר ותמורתו ניתן היה לקבל סכומי כסף גבוהים יותר. המיץ המשני, הניגר רק לאחר סחיטת הקליפות, היה מריר ונחות ומחירו בהתאם היה נמוך יותר. עניי העם, אלו שהפרוטה לא הייתה מצויה כלל בכיסם, אף היו לוקחים את הפסולת, הגפת והקליפות, משרים אותם במים ומקווים לתסיסה כלשהי.

גולדווסר מחייך – "בגרמניה ובצפון צרפת הבשלת הענבים פחות טובה מאשר בארץ והקליפות יותר מרירות. מסיבה זו, המיץ האחרון, היוצא בסחיטת הקליפות אכן נחשב לטוב פחות. לשמחתנו, אנחנו ביתיר משופעים בשמש, ההבשלה אחידה ולכן משתמשים בכל הנוזל באופן שווה, גם זה היוצא מהפרס (PRESS), מהסחיטה".

"אזור הרי יהודה ובמיוחד האזור שלנו הוא אזור יין היסטורי", מדביק אותנו בן-דור בהתרגשות, "כאן, במערות שמעל לים המלח מצא לוט את היין ממנו שתו הוא ובנותיו, פה ממש היו מייצרים יין משובח ומספקים אותו לבית המקדש, וכיום אנו מחדשים כקדם את התעשייה הנפלאה הזו".

אולם החביות מספק לנו הפתעה גדולת מימדים – ביתיר אין מסתפקים עוד ביישון היין בחביות סטנדרטיות של 225 ליטר בלבד, אלא הכניסו לאחרונה אף שימוש חביות ענק המכילות כשלשת אלפי ליטר כל אחת(!). "ככל שהיין בא במגע עם העץ, כך הוא מועשר בטעמים ממנו. אנחנו ביתיר משתדלים שהשפעת החבית תהיה מינימאלית ולכן לאחר תקופת יישון ראשונה בחביות הקטנות, אשר בהן יש יותר שטח פנים של עץ הנוגע ביין, אנו מעבירים את הנוזל לחביות הענק, שם הוא ימשיך ויתפתח אך טעמי העץ לא ישתלטו עליו" מסביר גולדווסר.

חביות ענק בגודל כזה – מתפעל סולוביצ'יק מגודלם החריג של מיכלי העץ – שמשו בימי הביניים רק לייצור בירה. ליין השתמשו בחביות קטנות וזאת מהסיבה הפשוטה שהיה צריך לשנע את היין ממקום למקום ועשו זאת בדרך כלל על גבי עגלות הנגררות ע"י סוס, שיכולת הסחיבה שלו מוגבלת. הוא היה צריך לשאת את היין למרחקים ארוכים, עשרות ק"מ, וחביות גדולות לא באו בחשבון. צריך גם לזכור שחבקי המתכת המקיפים את החבית כיום נכנסו לשימוש רק במאה ה-17. לפני כן, בימי הביניים מה שהחזיק את קורות החבית היו חבלים ולכן היין היה לא אחת דולף ומטפטף – ונגמר מהר….

צוות היקב, בראשותה של מנהלת הלקוחות, אתי אדרי, הכין לנו לסיום הביקור שולחן-אבירים לטעימות. מאחר ואף אחד מהנוכחים לא הסתיר את רצונו לטעום מן היין, הפקקים נחלצו וסבב הטעימה החל. לא אלאה אתכם ברשמים שעלו מטעימה זו (בדיוק למטרה זו יש לי מדור קבוע במוסף 'נשים'..), רק אציין שהיין היתירי לא אכזב גם הפעם. החל בלבן, דרך האדום וכלה ביין קינוח ניסיוני בסגנון פורט אשר נמכר ביקב בלבד וניכר היה על פרופ' סולוביצ'יק כי הוא מסב לו קורת רוח והנאה יתירים, תרתי משמע – כולם היו ראויים לעלות על שולחן מלכים, וכפי שסיכם יעקב בן דור – "בין אם יהיו אלו מלכי אנגליה ורוזניה ובין אם יהיה זה מלך ישראל, בב"א".

 

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *