"אפשר לשמור את היין?" שואל מאן דהוא את הבלונדה, והיא מסבירה בהגינות נדירה כי מכיון שזה הלבן הראשון אין לה ניסיון ולכן היא איננה יכולה להתחייב. "אני מעריכה ששנתיים שלוש בתנאים טובים הוא ישתמר ואף יתפתח אבל אין אחריות. לגבי האדומים אני יכולה לומר בוודאות גבוהה יותר שהם מתיישנים יפה – 8-10 שנים יעשו לאדום שלי רק טוב. עלי".
אז אחרי המלצה כזו פנינו לאדומים. הראשון שטעמתי היה מרלו סולו 2006. מה יש לומר? אולי היין הטוב ביותר בטעימה, ולכל הפחות היין עם הכי הרבה אופי! הענבים מכרם נס הרים. היין התיישן שנה וחצי בחביות צרפתיות. צבע יפה, אף מצוין – פרי אדום ונעים, אדמתיות חיננית ואולי הייתי מסתכן ואומר שהרגשתי נגיעות ברט שרק הוסיפו לו אופי איטלקי אמיתי. בחיך הוא היה בעל מגע קטיפתי, גוף בינוני וסיומת דומה. יופי של יין!
הבא בתור היה פרימו בלנד 2007 – ממסך של 50% קברנה סוביניון, 30% סירה ו-20% מרלו – כולם מהגליל העליון. למעלה משנתיים (26 חודשים ליתר דיוק) מתיישנים יינות סדרת העילית בחביות והתוצאה מרשימה – יין בסגנון קלאסי, חמיצות גבוהה וטובה, פרי אדום ושחור באף, גוף בינוני, טאנינים אלגנטיים וסיומת בינונית. מוצלח!
האחרון שניסיתי היה הקברנה סוביניון 2007 מסדרת העילית "פרימו". גם כאן מקור הענבים בגליל העליון. 90% קברנה עם השלמה של 10% מרלו. צבע ארגמני כהה עם שוליים סגולים, כאן הטאנינים כבר מודגשים הרבה יותר והגוף שרירני אף הוא. למרות זאת אין זה יין בומבסטי והוא עדיין שומר על סגנון העולם הישן. יין טוב.
אנשי היקב מספרים לנו בסודי סודות כי בחביות מתנמנמות להן כמה הפתעות עתידיות – קריניאן זני, פטי-ורדו זני, שניהם מבציר 2009, ואינם מוצעים עדיין למכירה. מעניין, אני חושב לעצמי, ומת לדעת איך הם יצאו. סבלנות חביבי, אני שומע קול פנימי – "סבלנות היא התכונה הכי בסיסית בעולם היין, אני חושב לעצמי". טוב, נחכה…
בחצר ההומה פגשנו את אימה של אורנה ואף את בתה שבאו לחגוג בחיק המשפחה את ההשקה וגם לעזור בהטעמות. שלשה דורות של נשים בעולם היין, לא דבר של מה בכך….
"את היין אני עושה בשביל הכיף, לא בשביל הפרנסה" אומרת אורנה, "בשביל הפרנסה יש האגף השני של הבנין" ומצביעה על חברת האלקטרוניקה. האמת? אני יכול להבין. איך אומרים היום? 'יין עושים באהבה או לא עושים בכלל', וניכר על פניה של אורנה שיש בה הרבה אהבה לנקטר הענבים הזה. לחיים!
