24/04/2011
מאת: ישראל פרקר וחברים
בשנים האחרונות מרבים להתייחס להתפתחות תרבות היין בארץ בצורות שונות. מדורי היין בעיתונות הכתובה ובאינטרנט מדווחים יותר על יינות חדשים, יקבי בוטיק וגארג' רבים צצים מכל עבר, קורסי היין עמוסים בחובבי יין, חנויות המתמחות ביין נפתחו במקומות שונים וירידי יין נערכים לעיתים קרובות. למרות זאת מסתבר שהממוצע שתיית היין לנפש בארץ לא השתנתה כבר שנים רבות. כלומר תרבות יש, יין יש אבל תרבות היין בישראל עדיין קופאת על שמריה והציבור הרחב שלנו ממאן להיות חלק ממנה. לא רבים עדיין יודעים כמה יקבים (בערך) יש בארץ או להבחין בין יין איכותי ליין מאיכות נמוכה. מספרם של המשתייכים לחוג חובבי היין בארץ הוא קטן מאוד יחסית לכלל האוכלוסייה. רבי קונים יין על פי מחיר וצבע ולא על פי זן, איכות או היקב המייצר.
פרופ' עמוס הדס פירסם לאחרונה שני מאמרים בהם הוא טוען שכתבי היין אינם מסייעים בצורה מספקת להתפתחות ולגידול תרבות היין מפני שהכתבות והביקורות שלהם כתובות בשפה עיליתיסטית המובנת רק למקורבים באמת לחוג היין והם מתייחסים בעיקר ליינות היקרים שאינם מתאימים לתקציבם של הרוב. אותו רוב של הציבור מדלג על הכתבות ולא מתעניין או נעזר בהם.
פרופ' הדס מתלונן גם על מערכת הממסד שלנו שלא השכילה עד היום להקים גוף עליון המפקח על ייצור ושיווק היין הישראלי למען יובטח שרק יינות טובים באמת יגיעו לציבור ושיין יקרא רזרב אם הוא באמת עם תכונות של יין רזרב.
אני, בנסיון לקרב יותר אנשים לתחום מעניין זה, העלתי קישורים לכתבות אלה בדף הפייסבוק שלי, שגררו תגובות רבות, של הגולשים, דבר שנתן לי את הדחף לכתוב מאמר זה. ולרכז בו את התגובות לידיעתם של עוד מתעניינים.
לצערי, לפעמים ניראה לי שקידום הנושא בצורה מסיבית הוא כמו חזון אחרית הימים אבל אני מנסה להאמין שדיון חוזר בנושא עוד פעם ועוד פעם אולי יטפטף ויגיע לאוזנם של אלה שבאמת יכולים להשפיע בנושא ולתקן את כל מה שדורש תיקון.
להלן תגובות נבחרות של הגולשים:
"תרבות היין דינה להתפתח, אך אם נרצה את האיכות, התקשורת והמבקרים צריכים לרדת מהגפן הגבוהה”
"איך תסבירו בשפה פשוטה את מחירי היין הגבוהים של חלק מהיינות בארץ….שלא להזכיר חלק מיינות העולם?”
"ניתן להסביר בצורה פשוטה, מיסוי ובירוקרטיה ישראלית.”
"שיווק היין מורכב – ומרתק. אני מכיר את המורכבות דרך שיווקו של מוצר מקביל -שמן זית, ענף בו אני קשור. אני תמיד מספר למאזיני שענף שמן הזית עושה כעת את הצעדים שעשה ענף היין בעשור האחרון – מכמעט כלום – לאימפריה קטנה. אני נוטה להסכים עם הנחתך ששיווק היין בישראל- למרות ההתפתחויות העצומות בענף מחד והחשיפה בתקשורות (מודפסת דיגיטאלית ומשודרת) – לא פרץ עדיין את מחסום נישת האוכלוסייה המעניינת שאולי רוכשת יותר – אך רובו של הקהל עדיין לא מעלה יין על שולחנו אלא באירועים או ארוחות חגיגיות.
הסיבות? יש כמה לדעתי:
1) עניין של הרגל. זה ייקח עוד שנים עד שהצעירים שנחשפים ליין יהפכו אותו ללחם חוקם יחד עם הלחם בארוחה הרגילה.
2) פלצנות מרתיעה, וביין יש לא מעט.
3) אין מערכת מסודרת של חינוך לתרבות יין. אמנם אין את זה גם בשמן זית אך שמן זית נמצא מקדמת דנא בכל בית בישראל, כל מה שאנו עושים כעת הוא להפנות תשומת לב הצרכנים לזנים, איכויות, כיוונים חדשים וכו'.
4) קיימים מאמצי שיווק אקראיים בלבד של יקב זה או אחר, אך אני לא רואה בשיווק היין בישראל יצירתיות משמעותית, מחשבה חדשה, אמצעי שיווק מדליקים ועוד – כל מה שעושה את ההבדל .
5) אי תאימות בין ההיצע הענק – והביקוש המוגבל. בזמן בו השוק עדיין לא מפותח – הצרכן הממוצע שרומה ומוכן אולי להתנסות בחווית הייון מקבל כאב ראש אל מול שפע של מאות בקבוקים, מה שגורם לו לדעתי ל"יינופוביה" – הוא מרגיש קצת טמבל כשבקבוק אחד מולו עולה 30 ש"ח וזה לידו 250 .”
"רק בארץ אנשים יכולים לכנות "פלצנות" תרבות יין ואוכל שהשתרשה בעולם שנים לפני שבארץ אפילו חלמו לעשות יין ברמה גבוה…..למה בבישול מותר להשתמש במילים כמו "בוקה גרני" ו"ג'וליין" או "ברינואז'" ובתחום היין "אפיצות" זו מילה גסה?
"הקניית תרבות יין צריכה להתחיל בגובה העיניים ובהצעת יינות במחירים שמרבית הציבור מוכן לשלם. מי שיחשף לתרבות היין ויתמיד, עשוי עם הזמן להתחיל להעריך יינות מורכבים ויקרים יותר, אבל גם אם לא, הגדלת מספר שותי היין תשרת את כל העוסקים בענף ותקדם אותו.”
"משחק השיווק הוא מאוד פשוט, ועל כן אף אחד מכם אינו טועה, רק צריך להבין למי בדיוק (ז"א מה פלח השוק) פונים העיתונים, למי פונה יקב מסויים. ביין ישנם פלחי שוקים שונים, מלא מבינים למאוד מבינים, ומצורכי יינות כשרים לכאלה שזה לא משנה להם, מבעלי הכנסה נמוכה ועד לבעלי הכנסה גבוהה, נשים וגברים ועוד…..
לכל פלח (דוגמא: נשים בעלות הכנסה גבוהה שמבינות ביין ) יש לפנות אחרת. בסופו של יום כל יקב וכל עיתון/ כתב עת / אתר באינטרנט, אמורים לדעת מי קהל הקוראים / השותים / הלקוחות ולנווט בהתאם – אם לא – כדאי להם להחליף מנהל שיווק “
"יש לכתוב על כל נושא כולל יין בשפה נהירה ופשוטה על מנת להביא כמה שיותר אנשים לקרוא על התחום. אך מנסיון שלי, רק חוויה של טעימת יינות המאפשרת לטועם להכיר בסגולות יין אחד על פני השני (וניסיתי זאת על משפחתי – וזה עבד) – תשנה את הבנת הצרכן שאינו מסתובב בעולם היין. “
"לא הבנתי מה המטרה, למכור יותר? אז זו הבעיה של היקבים. ללמד את תרבות היין? לא את כולם זה מעניין כמו שאותנו זה מעניין. ואני לא בטוחה שזה מהפחד ממספר מילים בלתי ברורות של מבקרי היין.
את הרוב זה לא ממש מעניין והרבה גם לא ממש מבחינים בהבדלים בין היינות השונים ועל כן זה לא מעניין אותם וכו' וכו'…
הפתרון היחידי הוא חקר שיווקי שיערוך אחד היקבים הגדולים.”
"חלק מהכותבים מכוונים אל "מביני היין" וחלק אל פלחי השוק האחרים. בעקרון, כאשר מישהו יושב וכותב את דעתו, הוא צריך לקחת בחשבון גם את הנמען אליו הוא מכוון את המסר שלו, במידה והשפה או הסגנון לא יתאימו לצד המקבל, המסר מן הסתם לא יעבור או שיעבור בצורה לקויה.”
"אולי את הרוב לא מעניין יותר מ.." ארבע במאה" בסופר…..ולא חשוב באיזו שפה תסביר הם עדיין יחשבו שמנסים "לתקוע" להם מחיר….אני מקווה שהשפה שלי "נהירה דיו" לכלל האוכלוסיה…”
“הנקודה שצריכה לעלות בהתייחסות ליקבים הישראלים היא נקודה של אמינות ,ישנם הרבה יקבים ישראלים בין אם גדולים או קטנים אשר הפקת היין אצלם גובלת בשערורייה, והיקבים הגדולים היו צריכים מזמן להרים את הכפפה וליצור גוף אשר מפקח בארץ על הכנת היין ,ועל חוקי עשיית יין ומה ראוי ומה לא.
במידה ואכן היה גוף שכזה הרבה מהיקבים לא היו קיימים ונושא היין בארץ היה מגיע למקצוענות כמו במדינות אחרות בעולם. כבעלים של בית יין לא פעם הגיעו אליי יצרנים למקום עם בקבוקים של יין ישראלי שלא ראוי לשתייה בלשון המעטה.”
"האינטרס להקים גוף שכזה צריך להיות קודם כל של היקבים הגדולים ובשיחות שהיו לי עם אנשים טובים מהיקבים המסחריים הבנתי שבסופו של דבר הכל עניין של אגו. בגלל זה אין פירגון בתחום של יקבים או ייננים לעמיתיהם וזה חבל, אליי מגיעים המון אנשי יין ,ואוהבי יין בכל טווח הגילאים ובכל רמות ההבנה בתחום, והרבה פעמים יקבי הבוטיק הקטנים לא מספקים את המחיר הן באיכות והן בתימחור והלקוח מעדיף יין מוכר מארצות הנכר באותה רמת מחיר, וברמת איכות גבוהה יותר.”
"הרבה "מעושי היין" בארץ , כי ייננים הם לא, עושים זאת סתם כמשהו צדדי או נסיון לעשות כסף קל…וכשהם מגיעים למקום עם פוטנציאל לקידום נושא היין פתאום מתברר שיש הרבה דברים לפני זה….לצערי אנחנו רחוקים שנות אור מתרבות יין.”
"בואו נהיה אמיתיים…לא משנה מי עשה את היין וכמה הוא טוב באמת את הצרכן הישראלי הממוצע מעניין "כמה" . לא כמה היין טוב אלא "כמה זה עולה….בקיצור "כסף".”
"יש הרבה אנשים שלא מבינים והיין ב-80 ש"ח שווה ערך בעיניהם לזה ב-25 ש"ח – אז שימו עצמכם במקומם – למה שלא יקנו את זה ב-25?.
ודבר נוסף, יש הרבה אנשים שיין לא נמצא בסדר הקדימויות שלהם וכן – למי שאין כסף – המחיר חשוב אז זה מחזיר אותי להתחלה…למה אנחנו צריכים לדבר "בשפה נהירה וברורה" מי שבאמת רוצה ללמוד את נושא היין "יועיל בטובו" ללמוד את המושגים והמונחים הרלוונטיים כמו שאני עשתי לפני כשש שנים כשעוד חשבתי שיין זה סתם "משהו חמוץ שדופק את הראש"…”
"לרוב כתבי היין יש אמנם כשרון כתיבה אך הבנה דלה ביותר בכל הקשור ליין ותרבות יין. לעיתים אני קורא ומגחך לנוכח התיאורים וחוסר ההבנה הבוטה. יין בישראל עדיין בגדר טרנד המנוצל היטב על ידי מספר חובבנים השולחים ידם בעט וחבל שכך!”
"כקניין ומנהל תחום היין ברשת סטופמרקט איני מתרשם מבקורות אלא מטעימה אישית גרידא. במקרים רבים, לצערי נאלצתי לדחות ספקים או יקבי בוטיק מסויימים אשר משווקים יינות נחותים אשר חלקם זוכים לביקורות נלהבות. לא מזמן היה אצלי בעל יקב מסויים אשר הביא עימו מספר בקבוקים לטעימה. יין אחד היה לא מוכן וגם אם היה אזי, היה בינוני למדי. יין הסירה היה בינוני למדי ומחירו היה בלתי הגיוני.”
"ראשית לכל חובה על תקשורת היין לפעול בצורה נמרצת, נחושה ומתמשכת על מנת להביא לכך שיחוקק ויאכף בארץ חוק יין מודרני המתאים למציאות של שנות האלפיים. חוק זה יגדיר בין היתר את המותר והאסור למגדל ליצרן למשווק ולמוכר. חוק זה יגדיר גם את תווית היין .כך ידע הצרכן בצורה מדוייקת ושקופה מה הוא קונה, דבר שיגביר את אמונו במוצר ובתעשיה ויסיר את הבלבול. כאשר יחוקק חוק כזה היין יהיה תמיד יין, הרזרב יהיה רזרב, הפרימיום יהיה פרימיום וכרם בן זימרה יהיה סוף סוף כרם בן זימרה.”
"אני קורא כאן שיש יינות שמגיעים לשוק כאשר הם לא "מוכנים" עדיין, כהגדרת הכותב.. זה מזכיר לי שפעם רציתי לייצא יין מסויים לחו"ל, של יקב במיקום נהדר עם בקבוקים יפים ומחיר סביר, וכשבדקתי על היקב , התברר שמדובר ביין שלא מתאים אפילו לשטיפת רצפות….
צריך לזכור בנוגע לרכישת יין על ידי הישראלי שהדבר הכי שנוא עליו הוא "לצאת פרייר", וכשאין יידע לצרכן הסופי – הוא מעדיף לעיתים להתרחק מהעניין, על משקל "גם לצאת פרייר וגם טמבל"???…..
שוב אני נדרש לענף שמן הזית, שם יש הגדרת רמות של שמן, (כתית מעולה, כתית , רמת חומציות וכו') – המקנות לצרכן איזה קנה מידה ראשוני וכיוון. יצירת סטנדרט רגולטורי על ידי תעשיית היין תסייע רבות להנגשת המוצר ללקוח המבולבל, ודווקא בעניין זה ליקבים הגדולים יהיה אינטרס. דוגמא נוספת לרעיון שיווקי שעולה לי כעת בראש הוא אפליקציה סלולארית המקנה לצרכן מידע אובייקטיבי על היין (איכות, רמת מחיר, פרסים, על היקב) כאשר מקרבים את הסלולאר לבקבוק. “
"כאשר אני ממליץ על יין ללקוחותי, הנני מיידע אותם שאם היין אינו לטעמם אזי, אני מבקש להחזיר הבקבוק לאחר הטעימה הראשונה ומזכה אותו בהתאם. קורה שאחד מכמה אלפי לקוחות אכן עושה זאת. לכן, אני טועם ובודק כל יין אשר מתווסף למגוון ובאם אינו לטעמי (אני מעריך יין בצורה שונה מרוב מבקרי היין שכן, יש גם יינות מצויינים ולא יקרים. הדבר החשוב מכל, לפתח את תרבות היין ולאפשר לצרכן להנות מיינות טובים בכל טווח המחירים.”
"אני לא מסכים כי קידום היין נתון ומושפע עד כדי כך ממבקרי יין. הוא אולי מושפע אבל בטח שלא נתון.
ראשית מה שמשפיע על תרבות היין היא התייחסות המדינה למוצר המוגמר, הוא לא שגריר שמייצג אותנו בעולם, הוא לא מכניס מיליונים כמו תעשיות המחשב או תעשיות הבטחוניות ולכן אין לו ייצוג הולם בתערוכות בעולם, רק לאחרונה מיכל נאמן ממכון היצוא מנסה בציפורניה להשיג תקציבים לתערוכות.
שנית: רב יקבי הבוטיק שצצים בכל פינה פשוט כורתים את הענף עליהם הם יושבים ואני מדבר על תימחור היין המופרע שיש ליינות שלהם. כל יקב חושב שהוא צריך שיהיה באמתחתו בקבוק שעבר את 100 הדולרים ומרבית הנוזל שמבוקבק ביינות אלו פשוט לא ראוי. אולם יחסי הציבור של היקב עומלים על מיתוגו ואז מגיעים עוד ועוד יקבים שמרשים לעצמם לגבות מחירים לא שפויים.
שלישית: לא ייתכן שאין לתשעים אחוז מהיקבים רשיון עסק, פיקוח של משרד הבריאות, נהלים תיקניים בנושא היגיינה, שימוש בחומרים רעילים (מה לעשות ביסולפיט זה חומר רעיל) ,ועוד. לא ייתכן שכל אחד יעשה ככל שעולה על רוחו וייצר מוצר מזון ללא רשיון יצרן.
רבעית: יכול להיות שכתבי יין אוהבים יותר לפרגן ליקב כזה או אחר אולם לא צריך לצאת מההנחה כי ציבור חובבי היין מטומטם, מקסימום הוא ירכוש יין כי המבקר הנכבד נתן לאותו יין ציון 90 , אותו חובב יין לא יפול בפח שוב. בכלל מבקר יין שמעריך את עצמו לא ייתן ציון ליין ,הוא יסתפק בחוות דעתו המלומדת.
לתת ציון זה קל זה פשוט בריחה מאחריות . ההבדל בין 91 ל 89 הוא לא רלוונטי.
יין צריך להיות טוב. העניין שמבקר נותן דעתו כי יין יישתמר בבקבוק עוד עשר או 15 שנה מגוכחת להפליא אין לנו יקב זולת רמת הגולן וקסטל שיכול להוכיח את הקביעה הזו .
מה עם ריבוי התחרויות, חלוקת המדליות שכל תחרות מעניקה בתתי קטגוריות מגוכחות.אנו שוכחים לרגע כי אנו מתעסקים במוצר שצריך להיות נגיש וקליל בדיוק כמו במדינות אחרות. מחירים שפויים כמו באירופה, פחות לקשקש ויותר לקדם את היין הישראלי בעולם ובארץ. וכן , להקשיב ולהתייחס למה שעיתונאים כותבים אבל להיות ילדים גדולים ולהחליט לבד מה טעים לי ומה לא. ולא לתת יד ולרכוש יין לא ראוי כי יש לו מיתוג ויחסי ציבור טובים ולא בגלל כתבה כזו או אחרת. כולנו יודעים כמה עולה לייצר בקבוק יין. לא בנקטר האלים עסקינן, זהו מיץ ענבים "מקולקל " לא לשכוח.”
בין המגיבים נמצאים: דיוויד סלע, אלון גונן, סמי אברמוביץ, סוזאן תם, אורי דמסקר, יעל סמארט, ואורן ממתושלח.
אני מקווה שהצעותיהם והערותיהם של המגיבים יגיעו לעיניהם של אלה שבאמת יכולים להשפיע ואני מבטיח שאעשה ככל שאוכל להעלות את הנושאים שהועלו כאן עוד ועוד. אם יישבו כולם בחיבוק ידיים וכל אחד יעשה לעצמו כרצונו ימשיך הממוצע השנתי של שתיית יין בארץ להשאר נמוך ואפילו מצחיק – 6- 7 ליטר לנפש.
לחיים, לחיי יינות ישראל.
