11/04/2011
מאת: פרופ' עמוס הדס
במאמר, שפירסם לאחרונה בעתון עסקים בינל"א, כתב אדם מונטיפיורי כי יצוא היין אינו ממריא בשל שתי סיבות:
א. נפח היצור בכללו מצומצם מדי ולכן קנייני יין מחו"ל נמנעים מלהשקיע ביבוא ובקידום שוק ליינות ישראלים בנפחי מכירה קטנים;
ב. מחירי יינות ישראל גבוהים בהרבה בהשוואה ליינות באיכות דומה מתוצרת מדינות יצרניות יין אחרות, המייצאות נפחי יין גדולים בהרבה מאיתנו.
במאמרו הוא מציין כי צריכת היין השנתית לנפש בארץ היא כ- 4 ליטרים בלבד. ייצור היין לעלות במידה רבה תוך שנתיים שלוש (על פי הצפי עד 2013).
כל עוד אנו כפירור בשולי שוק היין העולמי, אין מנוחת הנפש של המפקחים במדינות אליהן אנו מייצאים ואין הם בודקים האם אנו ממלאים אחרי חוקי היין הבינל"א. במילים אחרות אנו מנצלים "חור בגדר" ומכניסים יינות שבתויותיהם מצוינים אזורי יין לא מוכרים כחוק וברמות איכות הנקבעות על פי גחמת המיצא את היין. תקנות יין בארץ נקבעו ב- 1988 ואזורי היין המוכרים תוחמו ב- 1970. אך מאז תבעו גורמי חוץ לבחון את התקנות ולתחום מחדש את אזורי יין בארץ מחדש.
הצורך בתקנות/חוק יין – תקן היין הישראלי מפורט ומבוסס על בסיס תקנים ומהסכמים בינל"א, הנהוגים בכל המדינה מתוקנת. תקנות יין משנת 1988 נמצאות מזה כמה שנים בהליך בקורת ותקינה מחודשת לגבי כל הקשור בביצוע ובפיקוח על בדיקות של יינות, כהילים ומשקאות חריפים המיוצרים בארץ, או המיובאים ארצה.
במרבית ארצות ייצור היין אכיפת תקנות וחוקי יין, הם באחריות משרד ממשלתי כמשרד התמ"ת או האוצר או הבריאות. גם בארץ האחריות היא על משרדי ממשלה אך אין אכיפה אפקטיבית של התקנות הקיימות. מכת מדינה זו מנוצלת לרעה על ידי גורמים שונים בכל הכתוב בתויות הין והצהרות איכות היינות, איש כטוב בעינין יכתוב ויצהיר וגם ידרוש תמורה על פי גחמתו. על פי החוק הבינל"א, הכיתוב על התווית הינו כהצהרה בבתי דין.
ציון ותיחום אזורי יין – על פי חוקי הסחר הבינל"א יש לציין על התוית מקור היין על פי מיקומו הגיאוגרפי. ציון זה נתפס בעיני הצרכן כמקנה מידע אמין, בדוק ומבוקר על מקור המוצר ובעקיפין מאמת את המצוין בתוית, על קיום פיקוח על היצרן, תאימות המוצר לתקן מסוים ולאיכות מוכר. במוצר כיין לציון זה חשיבות מיוחדת, אף שאינו מקנה כל ערובה לאיכות. אך הצרכן הבא לרכוש יין ימצא בציון מקור היין, אמת מידה יחסית להערכת היין על פי נסיונו הקודם, ידע ממקורות שהוא סומך עליהם ומשהו על רמת היקב, או על המוניטין של יינות המקום. לעיתים יסמיך את החלטתו ברכישת יין מאזור אחד ולא ממשנהו.
מכאן ברור כי חריגה מהגדרות אזורי יין בישראל הקיימות הינה עבירה ובמידה רבה זלזול בצרכנים, או אף הטעייתם. לחרם נגד יינות ישראל מפני יחסה ל"נדכאים בפלסטין" תווסף מתי שהוא גם הגבלה או חרם אי התאמה בין אזורי היין המוצהרים על תוויות לבין אלה המוצהרים באמנות הסחר. תיחום האזורים הישן אינו שלם ומוסכם שיש לשנותו. לא יתכן שיוצהר כי מקור היינות הוא כרם בן זמרה, בחינה פשוטה תבהיר לכל הדיוט כי יבוליו אינם יכולים ליצור יינות כה רבים וכולם יוקרתיים. סתירה כזו לא ניתן להסתיר לשנים רבות. לפני כמה שנים הוחל בנסיון מחודש לתחום את אזורי היין. הנסיון נבלם באיבו בשל חששות בעלי יקבים מובילים לפגיעה אפשרית במוסכמות איכויות היין שהם קובעים ובעקיפין בהכנסותיהם.
כדי להצליח בשווקי חוץ ללא תקלה בעתיד, חובה על מוסדות האכיפה בארץ לאכוף מיד ובמדויק את אזורי היין הקיימים משנת 1970 מחד ומאידך לפעול במרץ לתיחום מחודש ומפורט יותר של אזורי היין בארץ (ברמת אזורים, תת אזורים, כרמים) בטרם תבוא הרעה מבחוץ.
קביעת סולם איכות ודירוג מוסכם ובלתי תלוי של איכויות היין בישראל – ב"עולם הישן" ולאחרונה גם בעולם החדש", לקשר בין שיטות מקומיות לגידול, טיפוח כרמים, זנים, וייצור יינות זנים מקומיים, השפעות אקלים וקרקע חשיבות עצומה בציון מקור היין. אולם אין בו כל ערובה לאיכות היינות, אותה יש לקבוע בדרך בלתי תלויה.
"איכות יין" הינה מושג יחסי המאפשר השוואת מאפיינים יחודיים של יינות מסוימים המועדפים על מאפיינים אחרים ודירוג היינות כאיכותיים מאלה האחרים על בסיס "סולם איכות". סולם זה מוסכם, אך שרירותי ומבוסס על מסורות מקומיות, הגדרות יין ו"יין אידאלי". שמקורם בתרבות יין מסוימת. למשל דירוג היינות כיום שונה מזה שהיה מקובל עד לפני כ- 50 שנה.
בארצות להן מסורותו ייצור יין, איכות היין נקבעת במערך טעימות וביקורות מנהליות ברמת המחוז או המדינה. דירוג איכות בטעימות, נערך על ידי חבר טועמים מקצועיים בלתי תלויים ובדיקות מעבדה מאושרות. לו ארץ מתוקנת היינו, איכויות היין לא היו נקבעות על ידי בעלי היקבים או יינני הבוטיקים וגחמותיהם ודין איש כטוב בעיניו יכתוב לא יעשה. רבים מהיינות הבינוניים מצויינים כ"ספשיל רזרב" ומעלה. כותב שורות אלה זכה להשאל על ידי טועמי יין זרים, כיצד עבירה זו אינה נענשת על ידי המדינה. כמה מהמקומיים תירצו את דירוגם ליינות שיצרו בניקוד בספר או במאמר של מבקר יין . זה בלתי קביל בכל תביעה על חריגה מחוקי היין הבינל"א, במיוחד לאור הפרגון שחלק מהמבקרים נוהג לפיו.
לצרכני חו"ל הצהרת איכות על תויות היין הינה הוכחה לקיום בקרת יין ממשלתית על פי חוק. לפיכך מן הדין וההגינות, לגבי צרכני ישראל ובמיוחד צרכני חו"ל, על המדינה לקום ולעשות מעשה. כלומר על פי חוק, לקבוע מערכת דירוג יינות בטעימות על ידי טועמים מקצועיים ובעלי תיעוד נאות, בדרך חסרת פניות ובלתי תלויה ובמבדקי מעבדה ורשומות הייצור בספרי היקב. המדינה חייבת באכיפה קפדנית על הצהרות האיכות של היינות המיוצרים ומיוצאים מהארץ.
לצורך זה אולי ינוצל כגוף מפקח המכון היין הישראלי – שהוקם ב- 1957, בהחלטת ממשלה. בין התפקידים שהוטלו על המכון נכללו: מבדקה למשקאות כוהליים ויינות, קידום ומחקר בכל הקשור בענף יין בארץ. פעולות המכון בעבר ועד היום בשיתוך עם יחידים ויקבים הביאו למהפכת היקבים והעלאת איכויות יינות הארץ בהן אנו מתגאים יותר. גוף זה נראה כגוף שיש להפקיד בידיו את הפיקוח על תוויות היין הישראליות.
