שלחו לנו את החומר לפרסום

אנשי עולמות היין, שמן זית ומזון, יצרנים ומשווקים

מוזמנים לשתף במדורי האתר את הקהל בפעילות וחידושי ענפיהם וגם ברשמי טעימה ופגישות באירועים שונים.

הירשמו לניוזלטר שלנו

שאטו לפיט Chateau Lafite

מאת: מימי בן יוסף
כתב היין והמבקר מימי בן יוסף, משתף אותנו בחוויותיו מיקב שאטו לפיט.

שביקר ביקב שאטו לפיט ומשתף אותנו בחוויותיו.

שאטו לפיט Chateau Lafite
 07/04/2011
 
 מאת: מימי בן יוסף

אני זוכר במדויק מתי טעמתי לראשונה יין משאטו לפיט, שנת בציר 1959, שנה הנחשבת למיוחדת, יין שלא עמדתי על טיבו ברגע הראשון. הלגימה הראשונה הייתה לפני הרבה שנים, במסעדת "יום ולילה" שליד 'שאנפ אליזה' בפריס הלילית. בהתחלה שתיתי, כאיש צמא, לא לגמתי. לא הרגשתי באותם הרגעים הראשונים את האירוע שעובר עלי.
הייתי חדש בנושא, אולי רעב וצמא מדי. אך תוך זמן קצר הבנתי שהיין שבכוס אינו מן הרגילים, זה משהו אחר. הארוחה הייתה בחברת ידיד יקר בעל "מרתף מסודר" בפריס, איש אשכולות ובעל ידע באוכל וביין. עוד לפני שהבנתי או ידעתי מה מזג הסומלייה – מלצר היין בעל השרשרת והגביע ממתכת סביב צווארו, האיש הבין לפי מבטי שאין לי מושג הקלוש ביותר, מה באמת הנוזל האדום – כהה וריחני, הממלא את הכוס שלפני. כן, הזיכרון נשאר אך ללא ציוני דרך. לגמתי, שתיתי, היה טוב אך לא הדליק את הניצוץ שהיה אמור להיות התחלתי בדרך הארוכה אל היין העולמי. ידידי הטוב הסביר מאוחר יותר שלגמנו שאטו לפיט 1947, אחד היינות המפורסמים של המאה הקודמת, אחד הבצירים הטובים והמיוחדים של בורדו.

בביקורי הראשון בשאטו לפיט בשנת 1985, הגיש לי מנכ"ל היקב ג'לבר רקוואם  (Gilbert Rokvam) את הספר "שאטו לפיט והרוטשילדים" מאת סיריל ראי, עתונאי יין בריטי ששירת במלחמת העולם השנייה במצרים וביקר בירושלים.
הרי ציטוט מספרו: כשהתיישבתי ליד המכתבה של ביסמארק (הסבר בהמשך) כדי לשרבט נקודות לכתיבת פרק זה, התרגשתי עד מאוד. בחיפושיי אחר נייר כתיבה, פתחתי את המגירה האמצעית וגיליתי הזמנה לטקס בר- מצווה בבית הכנסת הגדול בלונדון, באוקטובר 1964, בר– מצווה של אחד מצעירי הענף האנגלי של הרוטשילדים, שהם דודנים רחוקים של המשפחה. המשפחה עדיין מאוחדת מאוד, ועדיין עקשנית מאוד ביהדותם. נכון, סיריל ראי לא אהב יהודים, אך חי, שתה ואכל על חשבונם בשאטו משך חודשים ארוכים.

היסטוריה
בשנת 1868 רכש הברון ג'מס דה רוטשילד את שאטו לפיט כולל 740 דונם של כרם מפותח, עוד לפני מכת הפילוקסרה, שמאוחר יותר חיסלה את ענבי אירופה כולל צרפת. אדמונד הבן, המשיך את מסורת אביו, בהיותו על ההגה הניהול, כך שהשאטו שמר על צביונו גם בימים הקשים של מחלת הגפנים ואחריה.

השאטו בשמו המקורי, 'לפיט' בתרגום צרפתי 'גבעה קטנה'. השאטו או נכון יותר הטירה, נמצא ממש על גבעה צנועה השולטת על סביבתה כקודקוד המרכז את רוב הכרמים של השאטו. מקום ירוק בכל ימות השנה, רומנטי ופרקטי בו זמנית. הסביבה כמעט ישרה, שטח כרמים עם שיפוע קטן, משתרע עד כביש
2 D שמגיע ישר מבורדו העיר.
ההיסטוריה הכתובה של לפיט מתחילה בשנת 1234 בבעלות גומבאוד דה לפיט (Gombaud de Lafite). משך השנים, התחלפו הרבה בעלים, ובמאה ה- 18 משפחת סגור (Segur ) היו לבעלים החדשים עד המהפכה הצרפתית, משפחה שסיימה את קיומה תחת סכין הגילוטינה. בשנת 1797 ההולנדים רכשו את השאטו עד 1868 כשג'מס דה רוטשילד (בן 76) רכש את האחוזה (כולל הכרמים) עבור סכום אגדי גם בזמנים ההם: 4.4 מיליון פרנק!.. מאותו יום הרוטשילדים שולטים בלפיט ולא רק בלפיט (על הרוטשילדים במאמרים העתידיים). ג'מס העביר את הפיקוד לאדמונד, הבן שיסד את תעשיית היין הישראלית בשנת 1882. הרוטשילדים המשיכו לנהל מאבא לבן, עד שנת 1974 שהברון אריק דה רוטשילד, צאצאי מדרגת חמישית, קבל את הפיקוד. האיש מקסים, אוהב יין, חביב ואלגנטי, אציל בהתנהגותו ולפי הסיפורים גם גנטלמן אמיתי. הם הרוטשילדים (תמיד בשותפות האחים יחדיו) שולטים בכמה וכמה שאטויים בבורדו, בצילה, בארגנטינה ופורטוגל ולאחרונה גם בסין הרחוקה.
היה לי הכבוד להיות אורח של הברון, לראיין אותו על השאטו ועל עתיד היין העולמי. גם הוזמנתי לארוחת ערב מכובדת, והפעם רשימת היינות שטעמנו ולגמנו היא באמתחתי. אציין רק אחד לתזכורת:
Chateau Lafite Double Magnum 1976 , כתוב ברשימתי: " כמעט מתוק, אף מבוסם, פרי יער בשל, טעם של לפתן מעודן, שזיפים, סיומת ארוכה ארוכה.

השאטו
הבניין בנוי על גבעה נמוכה יחסית ומסביבו גדר אבן המפרידה בין השאטו והכרם. הכניסה היא דרך שער ברזל כבד, אך הפלא ופלא, כל יתר הגדר בנויה מעץ צבוע בשחור, הנראה מרחוק כברזל אמיתי. הסיפור מאחורי הגדר (עוד סיפור אחד), שהברזל האוריגינלי נתרם למאמץ המלחמתי לייצור כלי נשק!. האמת לא חשובה, הגדר עושה רושם רציני, כבד ומפחידה קצת.
הבניין חביב, עם חדרים קטנים שבהם הצבע האדום שולט. הרהיטים בנויים לאנשים קטנים, הכיסאות ממש נמוכים וכן הכריות וכל היתר. הדבר היחיד שונה, שולחן הכתיבה של ביסמרק, כן ביסמרק הפרוסי הגדול, שנעזר בכספי הרוטשילדים על מנת לשלם את חובותיה של ממשלתו לאחר המלחמה. גם אני ישבתי ליד השולחן, שבנוי מעץ כבד עם פיתוחים פינתיים מברונזה, העושים את רגלי השולחן מצועצעות. השולחן ממש לא מרשים, אך ההיסטוריה מדברת.

בהמלצת המנכ"ל דפדפתי בספר השאטו המכיל כל משאיש אוהב יין רוצה לדעת וללמוד על סוד יינות לפיט. בספר הכול כתוב: כל חלקה בכרם מסורטט ומצוירת, כולל תוכנית לפי קנה מידה, על כל שורת גפנים, מתי נטעו, כמה כנות, כמה שטח כוסה על ידם, כמה שטח פנוי בין השורות, איזה זני ענבים, סוג האדמה מפורט לפי חלקה ותת חלקה, השיפוע והניקוז, מתי ואיזה מחלות היו לפי חלקות וזנים, איזה חלקה סובלת יותר מכפור ועוד אלף נתונים סטטיסטיים המשמשים את היינן הראשי בעבודתו. משהו נפלא, מסודר ומקוטלג שרק תעשיית היין המצטיין והיקר יכולה להרשות לעצמה.
השאטו, או נכון יותר הבית שליד היקב בנוי על שלושה צריחים, כל אחד והסטייל שלו. הראשון הקרוב יותר לכניסה הוא עגול עם צריח בצורת קונוס מכוסה בצפחה מבריקה, השני סגלגל, דמוי ביצה אליפטית, צריח מדיאבלי (medieval) עם שעון וסמל משפחת רוטשילד לדורותיו. הסמל הוא סיפור בפני עצמו, את סודו נספר בכתבה על משפחת רוטשילד המורחבת. הצריח השלישי הוא הצנוע משלושתם, מרובע, בחלק האחורי של השאטו.
הקירות מקושתים בתמונות צבע מלפני יותר ממאה שנים, תמונות של המשפחה, של האחים, האח נתן בולט מכולם. טפטים צבעוניים, כל חדר בצבע שונה, כולל תנור מפורצלן סטייל רוקוקו, ופסל של נתן רוטשילד הקירח. גם ספרייה מכובדת לשאטו, בחדר מיוחד עם ארונות מלאים ספרים של בלזק, דומה, סנט סימון ומדם דה שטאל, כולם חברים של הרוטשילדים.
כאן המקום להזכיר שמשפחת רוטשילד ברחה מהכיבוש הנאצי ללונדון, בעזרת ספינה פרטית, מהנמל של פוייק (Pauillac) הקרוב לשאטו. כן, המשפחה ניצלה. הגרמנים השתלטו על השאטו, והשתמשו בו כמלון לקצונה הגבוהה שלהם. הם סידרו חשמל ומים זורמים (לא היה קודם) ולגמו את יינות לפיט, ביד רחבה. לאחר המלחמה, חזרו הרוטשילדים וקבלו במתנה, חשמל ומים זורמים.

רוסיני ויינות ישראל
תולדותיהם של בני משפחת רוטשילד והקשר המיוחד שלהם לישראל שזורים בתולדות היקב. המלחין הגדול גיאקינו רוסיני (Gioacchino Rossini) הוריש לנו, שלא בידיעתו, הרבה יותר מהמוזיקה המופלאה שלו. רוסיני היה זה ששכנע בזמנו את ידידו הטוב, הברון ג'מס דה רוטשילד לרכוש טירה במדוק, בחבל בורדו המורחב, שבה "יוכלו השניים לנוח קצת וליהנות מכוס יין טוב".
ב 8 לאוגוסט 1868 רכש ג'מס, בשמו העברי יעקב את שאטו לפיט, שכפר אז נודע ביינותיו המשובחים. ג'מס היה הרוטשילד השני שנכנס לענף היין, אך למזלנו, לא אחרון, ומורשת אהבת היין עברה במשפחה מדור לדור עד ימינו. ימי היין העליזים בטירה המפורסמת לא ארכו, שכן שני החברים הלכו לעולמם בהפרש של יום אחד ביניהם, ב 14 וב 15 בנובמבר 1868, כשלושה חודשים לאחר רכישת הטירה. הברון אדמונד דה רוטשילד, צעיר הבנים, המשיך את פועלו של האב, והוא גם שיסד את תעשיית היין בישראל של שלהי המאה ה- 19.

היקב והיינות
כפי שמקובל בבורדו, יינות היקב מיוצרים מענבי קברנה, מרלו, פטי ורדו, וקברנה פראן, כל שנה בבלנד שונה. בממוצע, הקברנה סוביניון בין 80% עד 95%, המרלו בין 5% עד 20%, הקברנה פראן והפטי ורדו בין 0% עד 5%. התסיסה במיכלים נירוסטה, בהמשך היין מועבר ל- VATS, חביות ענקיות מעץ ציכי או יוגוסלבי, שבהם מתחילה התסיסה המאלו – לקטית, והתחלת ההתבגרות. הבציר תמיד ידני, ידני בלבד!
זמן חבית או השתפרות היין נעשה תמיד בחביות עץ אלון מקומי (225 ליטר), בחביות חדשות תמיד, בין 18 עד 20 חודשים. לשאטו, חבתנים משלהם, ייצור מקומי ביתי. השאטו מייצר עד 180 אלף בקבוקים לשנה, בנוסף יין שני בשם Carruades de Lafite בכמות קטנה יותר, משתנה משנה לשנה.
ישראל מבורכת ביבואן הדואג להביא לארץ גם יינות של שאטו לפיט. לפני כשלוש שנים, האחים שקד, היבואנים הרשמיים של שאטו לפיט, ארגנו טעימה של כמה בצירי לפיט. טעמנו, ולגמנו וטעמנו מחדש, על מנת לרשום בתולדות חיינו, שהכן טעמנו יינות שאטו לפיט. באותה טעימה השתתפה גברת מכובדת, "אספנית פוטנציאלית" של יינות יקרים, ובגמר הטעימה הזמינה "ארגז לפיט", לא פחות. כל הכבוד לגברת.
במרתף של האחים שקד אפשר להשיג יין משאטו לפיט, שנת בציר 2006, עבור סכום צנוע של 3390 ₪. מציאה? אולי כן, רק השנים יגידו, למרות שהשנה אינה נחשבת למצטיינת.

הוינוטק – שמור לבעלי המקום reserve des proprietaires
כמו בכל יקב המכבד את עצמו, שאטו לפיט שומר באדיקות יינות מכל בציר ובציר. לרדת למרתף הפרטי שהוא בעצם ספרייה של יינות מובחרים, פשוט מרגש. ירדתי בלוויית המנכ"ל עם צרור מפתחות מימי הביניים, ובדרך התחלתי להרגיש שאני מצטרף להיסטוריה היפה של יינות העולם הגדול. ואכן, החל מיינות בציר 1797, כמעט כל שנת בציר מיוצגת במדפים, עד לעשר שנים אחרונות שהם עדיין במרתף הכללי. היו שם כ- 1500 בקבוקים, אך אינני יכול לדייק מאחר שלא כול המרתף היה ניתן לבקר. חלק היה מחוץ לתחום.
יש להבין אותם, זה מרתף אישי, פרטי, שמור למשפחה ולחברים.

1855 הדירוג
Chateau Lafite Pauillac Premier Cru
דירוג יינות בורדו משנת 1855 נשאר כפי שהיה עד ימינו, פרט לשני שנויים קוסמטיים בלבד. מאה חמישים וחמש שנים מאוחר יותר, והרשימה נשמרת במלואה כפי שהייתה – רק הצרפתים יכולים.
ב- 18 לאפריל 1855, בפתיחת תערוכת המזון המפורסמת בפריז, לפי בקשתו של הקיסר נפולאון ה- III, סוחרי היין של בורדו קבעו (וכך זה נשאר) את דירוג יינות בורדו רבתי, ובראשה שאטו לפיט, בדירוג הגבוהה ביותר. משך השנים, להבדיל מיקבים אחרים, שאטו לפיט שמר על מיקומו בכבוד, ולפי תולדות יינות בורדו, יינות לפיט עלו בטיבם בציר אחר בציר. שאטו לפיט, היה השאטו בעל היין המעוטר ביותר בעולם, וגם בין היקרים ביותר (בהתאם לשנת הבציר).
בקבוק של יין לפיט משנת בציר 1787 עם חתימת הנשיא השלישי האמריקני טומס ג'פרסון נמכר במכירה פומבית (בית קריסטי –לונדון 1985) עבור סכום מכובד של $156.450. עד היום, היין הכי יקר בעולם, ללא עוררין.
הבקבוק נמצא במוזיאון פורבס בניו-יורק. (הסיפור המלא בעתיד הקרוב).

חתימה
כותב שורות אלו ביקר פעמים מספר בשאטו, וחזר כל פעם עם הרגשה שהביקור היה קצר, קצר מדי. בין קירות השאטו והיקב, רוצים לבלוע את ההיסטוריה וגם לחיות אותה אם רק היה אפשר. בשאטו הזה ביקרו הרבה אנשים דגולים שכתבו את ההיסטוריה של העולם, מטומס ג'פרסון ועד כל נשיאיי צרפת ואמריקה, וכל סלטה ושמנה של העולם הגדול. הם, החכמים והעשירם יודעים מה זה טוב, מתי וכמה ליהנות מכל טיפה.
ישנה הרבה סנוביות בלגימת יין שאטו לפיט או יינות דומים. יין קונים ושותים, תמיד נכון כולל יינות יקרים. יש לזכור שאם היין הגיע לחנות, הוא בשל לשתייה. קנה ושתה.
אם היין נרכש לשמירה, זה סיפור אחר, זה סיפור של הרבה זמן וגם הרבה כסף. קנית, חלץ את הפקק ושתה. טמפרטורה חדר (חדר בסקוטלנד לא בארץ) היא בין 16 ועד 18 מעלות צלסיוס בממוצע, וכך לוגמים גם שאטו לפיט. אפשר לקרר או לאחסן אותו זמן קצר במקרר, ללא זעזועים, ללא חימום אם הוא קר מדי או קירור בפריזר! אל תשימו לב לציונים של הכותבים, של הקולגות שלי. בכל יין יש משהו טוב, ובכל יין משאטו לפיט יש הרבה טוב. הם, שם בשאטו בודקים כל בקבוק ובקבוק לפני עזיבתו, המוצר מובטח.

כותב סירל ראי (Cyril Ray) מחבר ספר ההיסטוריה של היקב: היין של שאטו לפיט הוא נקטר שמור לאלוהי העולם הזה – במילים אחרות, שמור לאלה העשירים היכולים לשלם עבורו. כל אוהב יין חייב לעצמו טעימה של שאטו לפיט, לפחות פעם בחיים.

 

כתיבת תגובה

שתף:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn

קרא עוד כתבות