בסומלייה 2010-השמחה שרתה

13/11/2010
מאת: דוד גונן
צילום: צילום משכר
דוד גונן ספג את השמחה ששרתה בכל והתבשם מאוירת החג בסומלייה.
המשך »

בסומלייה 2010-השמחה שרתה

 מאת: דוד גונן
צילום: צילום משכר

מה עוד אפשר לומר בשבחה של תערוכת סומליה 2010, שטרם נאמר? התערוכה הוכתרה כבר בכל הסופרלטיבים האפשריים, מכל הבחינות: כוכבי האירוע – היינות המוצגים והמוצעים; הנוף האנושי – מציגים ומבקרים, אנשי-מקצוע וחובבים, צעירים יותר וצעירים פחות, יפים ויפות; איכות ההפקה והארגון. האם יש גם המשבחים אותה מבחינה עסקית? איני יודע לומר זאת בוודאות, אלא לשער בלבד. זוהי הרי המטרה המוצהרת העיקרית של התערוכה. מעניין יהיה לקרוא פעם סיכום של המתרחש בחדרי ה-VIP; כמה עסקות נעשו ומהו ערכן? מי עשה איזו עסקה מעניינת? עם מי ובאיזה היקף? ועוד נתונים מסוג זה. אלה הם, אמנם, נתונים עסקיים חסויים, אך דומני שחשיפתם, לפחות במונחים של סיכומים, יכולה להוות אתגר למארגנים, למציגים, למבקרים וגם לסתם מציצנים, בשנים הבאות.  צילם צילום משכר ומכיוון שאי אפשר לחדש בשבחים, אין מנוס אלא לשוב ולהזכיר את המחמאות. המילים המתאימות ביותר לתיאור המתרחש בהיכל התרבות בשני ימי התערוכה הן, אפוא, חגיגה רבתי של יינות, סחרחורת מסתוללת של טעמים וריחות וצבעים וחוויה טוטאלית של אנשים ונשים, של תחושות וחושים.

הנה היינות הישראליים שמצאתים כמוצלחים ביותר, מבין אלה שטעמתי:
קברנה סוביניון, ללא סינון 2007 "של סגל", שהושק יום לפני פתיחת התערוכה, על ידי סגל ויקב האם שלו ברקן. היין נמזג לכוסי על-ידי אבי פלדשטיין, היינן-היוצר ותואר על ידו, באוזני, כיין "הכי אישי" שלו ו-"הכי מייצג אותו". ויש לו ה-ר-ב-ה מה לייצג; יותר מכל דבר אחר, עורר בי יין זה אסוציאציה של סימפוניה. סימפוניה של טעמים ושל ריחות, המנוגנת על-ידי תזמורת שאין בה סולן הבולט מעל האחרים. כל רכיב תורם את חלקו ויחד יוצרים כולם הרמוניה שלמה ומענגת. תשואות לאבי פלדשטיין, לסגל ולברקן, על יצירה מיוחדת במינה. טעימתו של קברנה סוביניון, ללא סינון 2007 "של סגל" ממחישה את חשיבותה של התערוכה; מוצגים בה חידושים אחרונים, ממש חמים, מהמתרחש בענף היין הישראלי. זאת, גם בתחומים שבדרך כלל קשה לקהל – המקצועי והחובב – להגיע אליהם. יין זה הוא דוגמא לאחד היינות שלא יזדמן למבקרים בתערוכה, על כל גוניהם, לטעום במהלך העסקים הרגיל. ובתערוכה – הטעימה אפשרית.

ערכה הרב של התערוכה, בהיבט דומה, מוכח גם על-ידי שלושה מבין היינות שהציג יקב שאטו גולן: גשם לבן 2009 הבלתי שגרתי (גרנאש בלאן, ויוניה ורוסאן –30%, 30% ו-40% בהתאמה), גשם אדום 2007 (גראנש, סירה ומורוודר – 70%, 15% ו-15%) וכמובן – יין הדגל אליעד 2008, הנהדר תמיד. החברותא היא הרי מרכיב עיקרי בחווית השתייה של יין. חוויה זו מתעצמת עוד יותר אם מי שמוזג לך את היין לגביע הוא אורי חץ, היינן המחונן והבעלים (החלקי) של היקב, המתמיד בשנינותו, גם בשמשו כמטעים/מוזג.

יתיר, קמ"ש 2003, דאבל מגנום, נמזג לכוסי על-ידי יעקב בן דור , מנכ"ל יקב יתיר. הנה  המחשה נוספת של תרומת התערוכה למבקרים בה; איפה יש למי מהם הזדמנות לטעום ייו שכזה? מי בכלל קונה דאבל מגנום? וכן – מעטים בלבד מעזים לישן יין מסוגו כזה, למשך זמן שהוא מעבר לטווח הביטחון המוכר ביחס ליינות ישראליים – 4-5 שנים. והנה יין בן שבע, בשיא כוחו, שהתיישנותו בבקבוק הדאבל מגנום היטיבה עימו. זהו יין בעל מירקם משיי, עם קשת טעמים רחבה המשתיירת לאורך זמן. תשואות ליעקב המנכ"ל, לערן היינן (שלא נכח במקום באותה עת) ולכל היקב הנהדר הזה.
אל יקב עמק האלה באתי לחפש את היין E, שדובר בו כה רבות (גם, אך לא רק, בעניין המחיר המפולפל שלו). ניר גלדסטון, מהמפיצים של יינות היקב, הודיע לי כי E אזל מהשוק כמעט לחלוטין ובודאי שאינו נמצא בתערוכה. במקומו, וכאילו כדי לפצות אותי על האכזבה, מזג לכוסי יין אחר, מכוכבי היקב, שאני עוד זוכר מתחילת דרכו – מרלו, Vineyard Choice, 2003. שוב הוכחה לערכה של ההעזה ביישון יינות ישראליים. יין נהדר שלא יזדמן לאדם מן השורה – וגם לאחד שאינו מן השורה – בימים רגילים.

דורון יצחקי הוא היינן ואחד הבעלים של יקב פיוז'ן. מקור הענבים שבהם משתמש דורון לרקיחת ממסכיו  הוא בחו"ל. כולם. העיקר שלו הוא ליצור ממסכים מענבים שנבצרו בבית גידולם הטבעי, בכל מקום בעולם; טמפרניו, יקח מספרד, שיראז – מאוסטרליה וכן הלאה. על אף שמקור חמר-הגלם בחו"ל ועל אף שכל תהליך הייצור של יינותיו מתרחש בחו"ל, טוען דורון בלהט כי יקב פיוז'ן הוא יקב ישראלי. נו טוף, לא נחלוק עליו ובודאי שלא בעיצומה של החגיגה. אך, במחשבה שנייה, הוא בעצם צודק; הוא הרי גר עם משפחתו בישראל, והערך המוסף של עיסוקו כיינן וכבעלים של יקב נובע מהידע ומהיזָמוּת שלו אותם הוא מייצא, תוך שימוש בחמרי גלם ובציוד המצויים בחו"ל. יהא אשר יהא, שתיתי בחברתו שלושה ממסכים מתוצרתו. מביניהם מצא חן בעיני, יותר מכל, טמפרניו גרנאש 2005 (85%, 15%). גם האחרים הצטיינו, אך זה – יותר מכולם. יין ספרדי עם נגיעה של עולם חדש. 30 חדשים בחבית; זוהי כנראה שיגרה אצל דורון, כי שני האדומים הנוספים ששתינו, שהו גם הם 30 חדשים בחבית. יין מאוזן, עם טאנינים רכים, גוף בינוני וחומציות בולטת וטובה. תענוג.

היו גם יינות שהרשימו פחות. בעיקר בשל רמת הצפיות הגבוהה מהם, שלא התממשה בטעימתי אותם. את מדיטארניאן2007 של יקבי כרמל טעמתי עם עמוס רביד, מנהל ההדרכה המוכר והחביב. היין נעים לחיך ובעל גוף קל, אך לא התפעלתי ממנו במיוחד. עמוס חלק על דעתי והפליג בשבחיו של היין. "זהו יין שונה מאלה שאנו מורגלים בהם בארץ", אמר. אכן הממסך הוא בלתי שגרתי: קריניאן מזכרון יעקב, שיראז מרמת ערד, פטיט סירה מהרי יהודה ופטיט ורדו ומעט ויונייה מהגליל העליון. התוצאה  – יין בסגנון עמק הרון שהוא כנראה לא בדיוק הסגנון שלי. הוסיף ואמר עמוס – "אני לא מתווכח עם טעם של אנשים אחרים". גם אני לא. 

יין אחר שרמת הצפיות שלי ממנו היתה גבוהה, כתמיד, היה יראון 2007 של יקב הרי גליל. כאן אין זו כבר שאלה של טעם או של סגנון. לדידי, לאורך כל שנות הבציר של העשור האחרון, היה יראון יין מצוין – מצוין  יותר, או מצוין פחות – אך תמיד מ-צ-ו-י-ן. זהו היין שביטא עבורי את הישראליות במיטבה. לאו דווקא מבחינת סגנון עשייתו (שהרי טרם זכינו לכך שיוגדר "סגנון הישראלי", בעשיית יין) אלא שכל הוויתו ישראלית – הגליל העליון, הקיבוץ, ההרים סביב, הגבול  שמעבר לגדר והנוף הנשקף מבעד למרפסת. ויין הרי אינו נוזל אצור בבקבוק, גרידא; יין הוא חוייה כוללת ובתור שכזה יראון היה, תמיד, יין מספר אחד אצלי.  גרסת 2007 שלו, כפי שטעמתיה בתערוכה מקיימת, לדעתי, פחות מקודמותיה.

אני סבור שלא היתה כל אפשרות להקיף את כל העושר של התערוכה ביומיים ואף לא בשלושה. בתחילה, ניסיתי להתמקד בנושא אחד, או בשנים, כך שיתאפשר לי לתאר כמה שיותר יינות ישראליים, באיכות כמה שיותר גבוהה, אך מבלי לטעום כל כך הרבה.     האפשרות הראשונה, שהעליתי בדעתי, היתה לטעום רק את היינות היקרים מאד שצצו להם במחוזותינו בשנה/שנתיים האחרונות ולדווח הכצעקתה (E של עמק האלה, רום של יקבי רמת-הגולן, מתתיה של דלתון, אוניקה של אמפורה וכיוצא באלה). אך, לא הצלחתי לטעום אף לא אחד מכל אלה. את יקב אמפורה לא מצאתי בתערוכה בכלל; על E שאזל כבר דברתי. השאר לא הוצגו לטעימה כלל, לפחות לא לציבור המבקרים הכללי. אולי הוצגו בתוככי חדרי ה-VIP; לך תדע. חבל. זה היה יכול להיות ניסוי מעניין.
במצב זה  חשבתי להתמקד ביינות היקרים הותיקים (יער יתיר של יתיר, לימיטד אדישן של כרמל, קצרין של רמת הגולן, סיקרא של קלו דה-גת, גרנד וין של קסטל, ספיישל ריזרב או אניגמה של מרגלית וכד'). גם כאן נחלתי הצלחה קטנה בלבד. קלו דה- גת, מרגלית וקסטל, לא נכחו בתערוכה והשאר לא הוצגו לטעימה, להוציא יינות שאטו גולן שצויינו קודם לכן. ומכיוון שלא מצאתי לי נושא להתמקדות, הפקרתי את עצמי לשיטוט בין הדוכנים השונים, וטעימה אקראית (של יינות ישראליים בלבד, כמובן) תוך שאני סופג את השמחה ששרתה בכל ומתבשם מאוירת החג.

כל הכבוד למציגים ולמארגנים ולהתראות בסומלייה הבא.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.