כתב וצילם: רונן פרלמוטר
בס"ד
תערכות "סומלייה" הפכה בשנים האחרונות לתערוכת היין החשובה ביותר בישראל. הארגון המופתי של אבי בן עמי והסטודיו, ההשתתפות המאסיבית של היקבים עם מיטב תוצרתם והמיקום המרכזי הפכו אותה מעוד אירוע יין לחגיגה חשובה, גדולה וססגונית.
למעלה משלוש שעות שוטטתי בין הדוכנים, טועם, משוחח עם אנשים ובעיקר מתרשם שוב ממפגן הכוח הזה של תעשיית היין הישראלית – אך בסוף התערוכה, כשהכרוז הודיע על סיומה והאורות עומעמו בפתאומיות (ראבאק, למה לזרוק את האנשים ככה…) הרגשתי תחושת החמצה קלה. לא מהיין וודאי שלא מהתערוכה, פשוט לא הספקתי להגיע לכל מה שתכננתי. היצע המציגים ותוצרתם גדל כל כך ומנגד הזמן התקצר כל כך – בהחלט הוכחה להתבגרות הענף.
אני מעריך שחלק ניכר מקוראי סקירה זו היו בעצמם בהיכל או לכל הפחות בקיאים ביינות הישראליים החדשים שיצאו לאוויר החנויות לאחרונה, ולכן לא אאריך בסיקור היינות שהיו שם. מה שכן, שתי מגמות ששמתי לב אליהן ואשר הולכות ומתחזקות לאחרונה, בהן הבחנתי במהלך הביקור שלי בתערוכה.
האחד – זן הסירה/שיראז הולך ותופס מקום על חשבון זנים מסורתיים. שלא תטעו, עדיין המרלו והקברנה לא נעלמים ואף לא עתידים להיעלם, ונכון הוא שהסירה אינו זן חדש במחוזותינו, ובכל זאת מבחינת ההיצע והן מבחינת הביקוש – נדמה היה שנתח השוק של הסירה/שיראז הולך ומתעצם וכי הוא תופס קהל מעריצים מכובד שכבר יודעים לבקש אותו – גם כיין זני וגם בבלנדים. הזכיה האחרונה של יקבי כרמל בתחרות הדיקנטר עם השיראז קאיומי 06 רק מחזקת את התחושה שהזן הזה התאקלם בארץ הקודש בצורה פנטסטית, והוא מצליח להנפיק פרי ליין לא פחות ממדהים, בתנאי כמובן שלא הורסים אותו בדרך. אין כמעט כיום יקב המכבד את עצמו שלא משתמש בשיראז/סירה ולא מפיק ממנו יין. להוכחת תיאוריה זו, הנה מספר יינות שטעמתי בתערוכה והפגינו איכויות מרשימות ביותר – שיראז 2007 של גוש עציון (14 חודש בחביות), שיראז קאיומי 2007 של כרמל, שיראז זני חדש ומוצלח מאוד שיושק בקרוב של יקב תבור, אודם 07 מסדרת החושן של בנימינה וסירה כרם יונתן 2007 של רמה"ג (אולי היין הטוב ביותר בתערוכה!) – רשימה חלקית ביותר…
הטרנד השני הוא הפטיט-סירה. אם בעבר היה זה טרנד זוטא, זן שולי שיוצר ממנו יין גימיקי ע"י יקבים בודדים (סדרה איזורית של כרמל), הרי שעוד ועוד יקבים מגלים את הפוטנציאל של הזן הבריון הזה, ומייצרים ממנו יין לא רע. רוצים שמות? דלתון, תבור, ציון (אמנם הם לא הציגו בתערוכה אך משתמשים בו שם כבסיס בחלק ניכר מיינות סדרת ארז) – כולם גילו את הפטיט סירה ומפיקים ממנו יינות מרשימים. אגב, הפטיט סירה החדש של כרמל (סדרה איזורית – 2007) מצליח להעפיל אף הוא לשיאים חדשים. בטעימה שלו נראה שהחבר'ה בכרמל הצליחו לרסן את הפרא הזה מעט, לתרבת אותו אך יחד עם זאת לשמור על אופיו הייחודי. כבונוס נוסף, ניכרת בו מעין פטרייה איטלקית עדינה במינון מדויק. טיפה יותר מכך והיין היה מוגדר כמקולקל, אבל במינון כזה האדמתיות הזו מוסיפה לו עומק ומורכבות. אינני יודע אם לכך התכוון היינן, מה שבטוח הוא שהצליח לו!
בנוסף על הטרנדים הללו, כמה יינות שונים, מיני רבים נוספים, שהצליחו לצוד את תשומת ליבי באיכותם היו הבאים (לא ביקורת רגילה, רק קצת רשמים):
אנוש 2006, יקב תניא – היו שכבר הספידו את יורם כהן, האיש (גבר, גבר) והתופעה, ואת יינותיו שאולי קצת התמתנו בייחודיותם, אך היין הזה משיב את כבודו של יוצרו, ובגדול. 100% קברנה סוביניון, עמוס, דחוס וקטיפתי, הרבה פרי שחור באף וסיומת ארוכה. יין מיוחד!
ספיר ואודם, 2007, יקבי בנימינה – הספיר הוא בלנד קש"מי (40%, 40%, 20% – בהתאמה) קלאסי, האודם – 97% סירה ומעט ויוניה בסגנון עמק הרון. שני יינות מרשימים, שלא מביישים את סדרת הפרימיום "אבני החושן" אליה הם משתייכים. יינות מורכבים, בעלי גוף עגול ונוכחות מצוינת. עתידם לפניהם.
מרלו 2008, יקב בן חיים – יין צעיר ולא שיגרתי בנוף היינות הרגיל של היקב הזה, שאף עובר בימים אלו מכפר אז"ר אל משכנו החדש ברמת השרון (וזו ההזדמנות לאחל לבני המשפחה הרבה הצלחה!). 90% מרלו, 10% קברנה סוביניון. היין יוצר בשיטות עולם חדש (אוסטרליה?), התבגר כ-16 חודשים בחביות חדשות והוא מפגין רעננות פירותית ומעט אדמתיות המעניקה לו נופך ומורכבות. גוף בינוני ונעים. כל כך שונה ממה שהורגלנו מהיקב הזה.
קברנה סוביניון סינגל ויניארד 2007, יקב פסגות – הרבה כבר נכתב על היין הזה ואכן הוא כבר נמצא על המדפים מזה תקופה אך איכותו מרשימה אותי כל פעם מחדש. טאנינים מוצקים, דובדבנים בשלים, פלפל שחור וחומציות מאוזנת. יופי של יין!
יין נוסף שלצערי לא הספקתי לטעום באופן אישי (פשוט נגמר…) אבל כל מי שפגשתי התלהב ממנו הוא עלמה 2009 של דלתון. הצלחה העלמה בשנות הבציר האחרונות הניעה את אנשי היקב להפוך אותו לסדרת יינות ומבציר 2009 זו תהיה סדרת הבלנדים של היקב, ברמת תמחור בינונית, קרי – תמורה לכסף. היין המדובר הוא אחר לחלוטין מזה שאנו מכירים מהבצירים הקודמים (שם הוא התבסס על ק"ס ומרלו), וזה החדש מורכב מממסך מסקרן של מורבדר, גרנש ופטיט סירה. אלו שזכו לטעום דיווחו על יין מצוין, אך אני נותרתי עם כוס תאוותי ריקה בידי…
היו גם יבואנים (שקד, הכרם, צור) שכל אחד מהם ועוד אחרים הציגו ממרכולתם המשובחת אך אנו נשארנו עם לוקל-פטריוטיזם – נאמנים לתוצרת המקומית.
אגב, המרוויחים הגדולים של התערוכה לא היו יקב כזה או אחר, אלא דווקא מחלבות יעקובס שעשו קופה עם מכירת הגבינות המצוינות שלהן…. מה היינו עושים בלעדיהם? מפרגנים!
אין ספק שהתערוכה הזו היא בבואה של תעשיית היין שלנו, וככזו העתיד נראה צבוע בגוונים ורודים (או ארגמניים, עם צבע עמוק, שוליים סגולים, או שחורים או….).
לחיים!
"צילום משכר" מביא חוויותיו בתמונות מסומלייה 2010:
