דף יינן

22/08/2016
אבי פלדשטיין המשך »

יצא לי בעברי לכתוב לא מעט "דפי יינן". אלה צריכים להקרא למעשה "דפי יינות", העסק המוכר הזה:
פירוט זנים, אחוזים, מאפיינים, כאלה מין. היום אני חושב שהם אומרים מעט מאוד. בעשיית יין כל אחוז חשוב, ונבדק בפועל, אבל אחר-כך, על ניר, הם אומרים מעט מאוד. למעשה, כיום, בטרם מתחיל בציר חדש, אני אפילו מנקה את השולחן מכל דוקומנטאציה קודמת. לא רוצה שתגביל את הקשר הישיר. לכן, כשאני משיק מותג יין משלי, אני מבקש לקחת כמה דקות ולהקדים דף שהוא "דף יינן" באמת, דף שלי.avi f

לפחות מאז ספר השירים The Maximus Poems מאת צ'ארלס אולסון האמריקאי, יש לי פטיש למפות.

היה לי ברור שעל תווית היין שלי תהיה מפה. אבל בהרגשה שלי אף מפה לא התאימה. יש לי מזל שאדי גולדפיין, שעיצב איתי בזמנו את תווית הלא מסונן, ניחן בסבלנות מופלגת. בסוף הוא אמר:
נראה לי שהמסגרת, רשת הקואורדינאטות, זה מה שאתה מחפש. מקום מופשט שמפה מחכה להתרחש בו. צלצולי פעמונים! לניסוח יותר מדויק לא יכולתי להתפלל. בסופו של עניין, על התווית, יש מפה בלי מפה, רשת קואורדינאטות. בחלק מן התוויות יש רק חלק של מפה, פינה, מבקשת להתחברלעוד חלק.

כתבתי לתווית טקסט, ואחר כך הורדתי מטעמי מקום: "זכות גדולה; רגלינו ההולכות מציירות מפה.
נקודות ציון כבר יש, אבל את השביל עוד נותרו הכרח וצורך לסמן בעקב הנעל. זנים, סגנון, אזורים, אדמות, אקלימים, היסטוריה. זהות".

זו התחושה שלי של מה שרוחש בעשיית היין של ישראל כיום. זה גם מה שהיקב שלי עושה. חוגג את חיפוש הזהות של הארץ שלי, כארץ יין. בגלל זה הפניה לזנים של אקלימים חמים, בגלל זה זנים כמו ארגמן ודבוקי. יחד עם זאת, כאינדיבידואל, אני מחפש גם את הזהות האישית שלי. לכן החיפוש מתגלגל בין סגנונות, לא רק זנים. מחד, סגנון מוחצן יותר לזני בורדו (קברנה-מרלו-פרנק), שלעומת העבר מצטרף בעשייתם דגש של רעננות והקדמת בצירים. סגנון כזה עוטף גם את הבלנד הלבן "שלם". מאידך, סגנון מדיטאטיבי לגרנאש ולחתונה של קריניאן וגרנאש בבלנד "אנו", או ליין הרוסאן ולבלנד של סמיון וסוביניון.

אני משתדל לחבק ערכים שבאים מכל רחבי עולם היין הגדול. אני עושה יין של כרם יחידני כמו הגרנאש. יין כזה ניבנה על המושג טרואר. טרואר הוא משולש של מושגי יסוד: מקום (אקלים, קרקע), זן ענבים, ואדם. כשאני מסתכל על המושג הזה זמן רב הוא מתפרק לי מול העיניים. זה קורה בקודקוד של האדם. במושג העולם-ישני הקלאסי הכוונה ב"אדם" הוא ל"קהילה". לקבוצת אנשים שדורות רבים עושה יין באותו מקום, באופן שמתגבש והופך בסוף לטיפוסי. עולם היין האנגלוסקסי, הציב בקוטב הזה דמות ספציפית, יינן. דמות שיש לה זהות אישית וסגנון.

אני לא רוצה לבחור בין השניים. אני עושה יינות שמניחים לכרם להיות שחקן מרכזי, ויינות בהם אני מתערב מאוד. מאותה סיבה אני גם עושה יין כרם יחידני, משני זנים שונים, מרלו-קברנה פרנק, אבל גם "מערבב" טרוארים, כמו שקורה בבלנד "שלם". זה קורה גם ברוסאן, אפילו שהוא בכלל יין זני.

ישנם עוד רקחים שאני לא נמנע מהם. לערכי המקום של העולם הישן, מתלווים גם ערכי טעם, בעיקר של איפוק. מצד שני מלמד העולם החדש עשיית יין נקייה ומבוקרת. אני מנסה ללכת על שני הגבולות, רגל פה, רגל שם. העולם הישן גם נותן כבוד לנקודתי, למקרי, לסגולי ליין מסוים, ללא-מתערב, לאידיוסינקרטי. זה לא תמיד מסתדר עם עשיית יין מבוקרת. גם במקרה זה: רגל פה רגל שם. וכך למשל: אני לא רוצה להשאיר מקום לברט, שהוא בעיני מחלה, אבל כן להשאיר מקום מסוים לסגנון מחוזר, שהוא מאפיין אינטימי של חייו של יין. כל יין ומה שנדמה לי שהוא מבקש.

דבר אחרון. הבלנדים נקראים בשמות של אלים כנעניים ומסופוטמיים. חיפשתי משהו מכאן, משהו שקדם להתפתחות הסיפורים ההיסטוריים המוכרים. משהו שמחבר אותנו למקום הזה באופן קדמוני ולא מתווך. התרבויות האלה הן הערש האמיתי של תרבות המערב. הן כאלה באמצעות התרבות ההיסטורית שלנו, ובאמצעות ההשפעה על תרבות יון ורומי הקלאסיות. שמורה להן הזכות על יצירות בסדר גודל של הגלגל, הכתב. הן למעשה ערש החקלאות; השקיה, מחזור זרעים. במסגרתן גם נעשו היינות הראשונים שהכיר האדם. כשאנו רוצים להיות חלק מתמונת היין המודרני העולמית, כדאי לנו לזכור שיש לנו קשר ישיר למקורה.

יינות פלדשטיין

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *