מאת: פרופ' עמוס הדס
רשימה זו נכתבת בתחושות מעורבות המתרוצצות בין הנאה ושמחה להתפתחות בענף היין ואיכויות היינות מחד ומאידך לבין תחושות יאוש, חידלון ואין אונים למראה מחדלי פעילות המוסדות הממלכתיים וחשש גובר לגורל הכורמים. נראה שיש טעם להתחיל בחיובי ובמעודד את חובבי היין, הכורמים והארץ.
המטייל כיום בכבישיה ושביליה ובמיוחד במרחבי מועצת מטה יהודה, סופג נוף מרשים בצמיחה ירוקה מרהיבה ובה מרבדי פרחים, כרמים שנזמרו לא מכבר ושלטים המנחים את המטיילים לבוא ולהנות מהשפע שנשות ואנשי האיזור משפיעים על מבקריהם: שלל סגנונות ביטוי אומנותי, בישול, ארוחות אתניות ויינות האזור. למטיבי נהיגה הסוטים מדרך המלך, יחשפו כרמים חדשים שנטעו לאחרונה וגם אלה שנטעו מחדש לאחר שנפגעו בוירוסים. ענף היין עבר בשנים האחרונות מהפכה משמעותית הן בהיקף הנטיעות, הזנים, ממשק הכרמים, ייצור היין ואיכויות היין. כל אלה מוצגות לעין ולחיך המתענין בכל מקום בו מוצג, נטעם, או נמכר יין.
בניגוד מוחלט להנאה הזו אליה מצטרפת גם התעלות מקצועית על חידושי מחקר בענף, צפים ומתבלטים מחדלים וחוסר עשיה בכל הקשור לענף.
למתעניינים בענף היין ולמתרחש בו חשוב היה להשתתף בכנס גידול גפן היין שנערך לאחרונה. במהלכו הועלו ממצאי מחקרים מתקדמים וחדשניים בכל הקשור לגידול והגנה על גפן היין, טיפול בכרמים וממשקי השקייתם.
אולם בתחילת הכנס נמהלו עצב וזכרונות קשים, שעוררו בלב כמה מהיושבים באולם גם הרהורי חרטה ונוחם בשל פועלם והתנהגותם בעבר הלא רחוק.
הכנס החל בהעלאת זכרו של שלמה כהן, מי שהיה שנים מנהלו של המכון הישראלי ליין.
בין מעלי זכרו ופעילותו והישגיו האישיים והמקצועיים היו: צבי אילון ממועצת הצמחים, חנן בזק ראש שה"מ (שירות הדרכה ומקצוע במשרד החקלאות ופיתוח הכפר), פרופ' בן עמי ברבדו מהפקולטה לחקלאות ומורו של המנוח ומר שמואל בוקסר מנהל יקבי ברקן.
כולם עמדו על הישגיו ויחודיות פעילותו ותרומותיו של שלמה כהן בענף היין, קידום מבדקת היין במכון ועל ההערכה האישית והמקצועית לה זכה במוסדות הבין לאומיים. הדברים נסכו ברבים מבאי הכנס אוירה של אובדן כבד לענף, אך כל הדוברים נזהרו ונמנעו מלעמוד ולזעוק על הנורא מכל, סגירת המכון הישראלי ליין, שהיה כתר פעילותו של שלמה כהן.
עבור כותב שורות אלה חלק זה של הכנס היה כעין תפילת השכבה מבחינות רבות לענף. הסיבות העיקרית לכך היתה ההודאה של מנכ"ל מועצת גפן היין על היות צריכת היין לנפש בשנה ויצוא יינות קפואים ברמתם, על עליה גדולה בשטחי הנטיעה של כרמי יין וצפי לעליה משמעותית בכמויות היינות לשיווק. כל שיכול היה הדובר להבטיח היה הבטחה סתמית שתינקט פעילות בכיוונים אלה.
בנוסף הוזכרה העובדה שלפנינו עומדת בפתח שנת שמיטה חדשה (2015) ויש להערך לקראתה תוך ציון העובדה שבשנת השמיטה הקודמת היו ערים, שרבניהם מנעו הכנסה ומכירה של יינות מיקבים שלדעתם לא עמדו בתנאי השמיטה שלהם. לא הועילו כל האישורים הנדרשים המצהירים על קיום תנאי השמיטה שנקבעו על ידי הרבנות הראשית (הגוף הממלכתי האחראי על אישורים אלה ובכך בעקיפין גם על היתר מכירתם לציבור המקפידים על כשרות). מול הישגים מרשימים בקידום הענף על ידי חוקרים וכורמים מתקדמים הוצגה מפולת מבישה מצד המוסדות והממשלה. כך נולדה תחושת הנטישה מאחריות או ההפקרה הן לגבי מעמד הרבנות ואישוריה, הן לגבי הריגולציה של הענף והן לגבי עתיד הכורמים הנוטעים על אף היעדר הבטחת הכנסה לעתיד.
למען גילוי נאות אציין כי במהלך השנים 2010 עד אמצע 2011 פרסמתי מספר מאמרים (באתר זה ובאתר איש הענבים) בהם נשאלו שאלות רבות ביניהן: מה גורל הרגולציה של ענף היין (ענף פרוץ בארץ, ללא אכיפת תקנות היין, קביעת דירוג איכות ואזורי יין)? לאן פני מועצת גפן היין (ריבוי נטיעות וקפאון בצריכה וביצוא היין)? מהן חובות התעשיה והממשלה לקידום הענף? התשובה בשעתו הייתה הקמת וועדה משותפת למשרדי החקלאות והתעשיה לבדיקת הרגולציה וקידום הענף. הוקצו לחבריה תשעים יום לדיונים וסיכומים. הועדה הגישה את הדו"ח לאחר תקופה ארוכה פי כמה מהנדרש והדו"ח עדין לא נשקל על ידי לפחות אחת מהשרים שמינו את הועדה (לפי בדיקה בדוברות המשרד). חלקים מממצאי הוועדה הוצגו במאי 2012 בכנס בראש פינה, אולם דבר לא נעשה מאז למעט סגירת המכון הישראלי ליין. הוועדה שקלה עדויות מכמה עשרות מומחים בארץ, הוגשו לה ניירות עמדה לא מעטים, אחד השרים הממנים אף יצא לסיור לימודים בן שבוע לצרפת, אך מכל המלצות הועדה שנותרו בעיקרן חסויות לא בוצעה ולו גם אחת למעט זו שנזכרה למעלה.
כאן המקום להזכיר כי ב- 1942 נסקרה צריכת היין בארץ והוצבה בטווח של 3.2 – 4.0 ל' יין לנפש. ב- 1957 פרסם מר ארנון סופר (לימים פרופ באוניברסיטת חיפה) עבודה מפורטת על צריכת היין לאור הנטיעות הרבות שבוצעו אז. מסקנתו הייתה שהצריכה עומדת על כ- 4.0 ל' לשנה לנפש. לפני כשנתים נקבעה צריכת היין על ידי שלושה מאנשי הענף, שפעלו באורח בלתי תלוי והוצבה על הערך של 4.5 – 4.0 ל' לנפש לשנה. הערכה זו הובאה אל מול אומדני צריכה מופרזים (מ- 5.0 ועד 12.0 ל' של יין לנפש לשנה).
מה הייתה תגובת התעשיה לעדוד הצריכה? מבצעי מכירה של ארבעה או שלושה בקבוקי יין ב- 100 שקלים. לפי הפרסומים ירדו המכירות במבצעי החגים שהיו בכ- 5% מהשנה שקדמה להם. כיום אנו לפני חג הפסח, שהוא חלון המכירות הגדול במהלך השנה ושוב אותן המכירות והמבצעים. האם נעמוד שוב בפני היקפי מכירה נמוכים יותר? היבולים גדלים. מאגר היין גדל והולך. בדיון שהתפתח במסגרת ביקורי באחד מיקבי מטה יהודה נשמעו כמה אמירות עוקצניות לגבי עודפי היין המצטברים. למשל האם חברה מועצת גפן היין לחברה להגנת הטבע בהצעה לחדש את נחלי האכזב בארץ ולהופכם לנחלי קבע על ידי שטיפתם בעודפי היינות, או שמא בדמעות כורמים שינטשו בשל העודפים(ראה להלן).
הגיוני היה לו לפי עקרון ההיצע והביקוש, כאשר העודפים וההיצע עולים על הביקוש ירדו המחירים. אולם המחירים אינם יורדים במידה שתעודד רכישות בהיקפים גדולים מבעבר. כנגד מחירים אנו שומעים על הפיכת ענף היין לענף ימי (מריטימי) כלומר משיקים בקבוקי יין, אלה מפליגים בשוק אך לא נקנים בהיקפים צפויים. כאשר הגדרה ימית זו הועלתה באחד מהיקבים, הוצע כי את ניהול ענף היין, בצורתו זו הימית, יש להעביר לניהול חברת "מאנו ספנות" או להנהלת חברה בין לאומית כ"צים".
הפעילות בענף לובשת גם דרך אחרת והיא האדרת יינות זניים מזנים יחודיים, או כאלה המועלים מתהום הנשייה. האם הכתרת יינות כמו תחילה הקריניאן, לאחר זמן הויונייה, או כיום הפטי וורדו כיינות זניים יחודיים יעודד מכירות וענין? השאלה המתבקשת היא אצל מי? באם הציבור אינו נמשך או מגורה להכיר יין מה איכפת לו מחיר היין? האם ישנה בעיני הציבור באם היין יין קברנה או מרלו, חביבי הקהל בעבר או משהו אחר? נראה שהעוסקים בניהול בענף טרם עמדו על התופעה היחודית לישראלים: הם אינם פריירים! כל ישראלי המספר בימי שישי על רכישותיו יתפאר כיצד השיג את המחיר הנמוך ביותר למוצר הנחשק והיקר ביותר או זה שנועד לנקר עיני שכנו וחבריו.
ברור מכאן, שבאם היין לא הפך למוצר נחשק הוא לעולם לא יהיה מושא נפשו של הישראלי, שאינו פרייר. כמו כן ברור גם שבמידה ויגורה להתעניין ביין, הוא לא ייטה לשלם עבורו את המחירים הנקובים בשעה שהם מוצעים במבצעים המיטיבים עם התחושה שאינו פרייר מחד ומאידך עליונותו על המשווק. כידוע למרות המאמצים הציבור הישראלי לא הודרך, או גורה דיו לתהות מהו יין שולחני וכיצד ניתן לצרוך אותו בהנאה בעת סעודה, או כחלק מחוויה חברתית?
המסקנה המתבקשת היא שאין אנו מודעים למשקל שיש לתרבות אוכל ובפרט לתרבות יין בציבור הישראלי. שוב עולה השאלה מדוע בתרבויות מתפתחות ב"כור היתוך תרבויות" כבאוסטרליה, קנדה וארה"ב הצליחו להעלות את צריכת היין בציבוריהם במהלך חמישים השנה האחרונות כדי פי שתים עד פי ארבע? האם אנו "נטורי צריכת יין", נזירים מיין או …. העניין המפתיע את כולם היא העובדה שאת הצריכה כמעט ולא העלינו מאז שנת 1942 אך מספר אישורי הכשרות של בדצי"ם שונים לא רק הוכפלו אלה אף הוחמשו מלשון פי חמש.
באם ייצור היין יגבר והפעילות המוסדית, שלא עלתה יפה עד היום, ספק אם תתעלה הפעם, הרי שאנו צפויים למשבר יין. המחסנים ימלאו בבקבוקי יין, רכישת הענבים תפחת בהתאם לירידת הנפח החופשי במחסני היקבים, והצריכה והיצוא ישארו קפואים. ומיד צפה ועולה הבעיה הנסתרת מה יהיה גורל הכורמים? האם היצרנים יחושו אחריות לכורמים? פגיעה בהם פירושה עקירת כרמים, נטישת מומחים ושקיעת ההתקדמות באיכות היינות. על כך אין לאיש מה לומר, או שמא לכך אין חשיבות?
אסיים בהצעה שיתכן שלאחר חזרות רבות אכן תשמע. לקראת הפסח הקרוב הבא עלינו לטובה, נעמוד בפני הצעות מפתות לרכוש בשר, בשר עוף, מוצרי בשר למיניהם במחירים מוזלים ביותר. מדוע לא יחברו אנשי תעשיות הבשר והיין למבצעים משולבים בהם יוצעו מיני מוצרי בשר ויינות מלווים עם חוברות של הנחיות טיפול ביין ומתכונים בדוקים ופשוטים לבישול ביין. ההצעות צריכות להיות מלוות בהדגמות והטעמות קהל הצרכנים בתבשילי הבשר או העוף שבושלו ביין; אודה איני מציע זאת ללא נסיון מוקדם.
לפני כשנה ומחצה, במסגרת קורס לתלמידים מחוננים על יין וגפן היין, שנהלתי באשכול פיס ביבנה, בישלו תלמידי הקורס עוף ביין, בתירוש ובמים כרגיל. לאחר הבישול העדיפו כל התלמידים אליהם נספחו ה"קיביצרים" מסגל ההוראה ותלמידי קורסים אחרים וצוות המוסד בצורה חד משמעית את מנות העוף שבושל ביין (המרשם הבסיסי היה זהה למעט הנוזל שהוסף). מדוע לא יתעלו היצרנים והמשווקים ויציגו דוכני טעימה ויעוץ למכירת יין. עלי להודות, כמי שמיעץ מדי פעם לקהל התוהה על יד מדפי היינות במרכול בו אני רוכש חלק מהינות לביתי, כי הקהל צריך הדרכה אישית ולא בצורה של פתקי הנחיה או הסבר על היין אלא רק בדרך של שיחה אישית.
רשימה זו נכתבת בתחושה של ספק החמצה ספק פריקת תחושות אישיות. עורכת רשימותי בודאי תהייה משועממת כיון שאני מציג בפניה רשימות בהן איני חדל מלהתריע על עוולות ומחדלים בענף. ככל הנראה אראה שוב בעיניה כמי שמזכיר את סיפור "קאטו הזקן", שכל אימרה או נאום שלו בסנט הרומי החלה בהצהרה ש"את קרתגו יש להשמיד", לא נעים להיות אדם המדקלם והמאבד ממשקל מסריו בשל חזרה מתמדת על דבריו אולם, למרות אי הנעימות והחשש איני יכול לעמוד מנגד, אצמד לדברי הנביא, שאת שמו אני נושא ואומר "על שלושה וארבעה מחדלי העוסקים בענף, לא אחשה".
