חגיגת ה"סדר השני" ב"לשובע"

17/04/2017
ישראל פרקר המשך »

חצי לילה לא ישנתי, התעוררתי ונרדמתי. חלמתי והתעוררתי. חשבתי ונרדמתי.
ערב חג השני של פסח 2017 לא ישכח לעולם ע״י אשתי, בני, ניב ואני. 
התנדבנו לעזור ולהגיש ארוחת שפים באירוע לכ-2200 חסרי בית, או חסרי מקום לחגוג, שהגיעו למקום, לסעוד ליבם ולשמוח, בבית עמותת לשובע, ברחוב צ'לנוב 18 בתל אביב.
 במשך הערב החגיגי, הלב דפק באון, הדמעות זלגו בסתר מדי פעם, הגוף הזיע וגם כפות הידיים, שהיו עטופות בכפפות גומי, אך שמחת הלב התורם שלנו הייתה ענקית.
 אי אפשר להמשיך ולתאר את הערב מבלי להזכיר את המלכה, רווית רייכמן, מנהלת המטבח והארועים בלשובע. 
 לי, המוצף במילות השפה העברית, אין מספיק מילים כדי לתאר את גדולתה הבישולית, האירגונית והאוהבת. היא, במלוא מרצה, הייתה כוכבת הערב המיוחד הזה, שקשה לתארו במילים.
 ״לי אין ילדים אישיים, אלה כולם הם ילדיי, שאני אוהבת״, מצהירה רווית, כשהיא מתארת את אורחיה הרבים, שרובם כבר עברו מזמן את גילה הביולוגי.
 עשר דקות לשבע בערב. שקט יחסית באולם שהיה פעם בית כנסת. שולחנות ערוכים ממלאים את החלל. אנחנו, כ-30 מתנדבות (הרוב) ומתנדבים, יושבים סביב רווית המספרת על הערב ועל תפקידנו. ״אתם לא מוציאים מהפה את המילה לא, הערב״. היא מצווה עלינו. ״כאן הכל חיובי. תנו להם מה שירצו עוד ועוד, ואל תעירו להם כשתראו התנהגות משונה של רבים מהם״. אוהה, כמה שראינו כזו, מכל הכיוונים, במשך הערב.
 הדלתות נפתחו בדיוק בשבע והם נכנסו אחד אחרי השני ותפסו מקומות, בסדר מופתי, מבלי להדחק, כחיילים ממושמעים, עד שהאולם התמלא באנשים וברעש, פטפוטים בלי סוף בבליל שפות. רובם היו לבושים חגיגית, יחסית.
 כאן התחילו הדמעות לתפקד. הסתכלתי על הנכנסים בניסיון לדמיין (ללא הצלחה) מי כל אחד מהם ומאין הגיע, ולמה הוא בעצם כאן הערב. דבר אחד בלט בידי כולם, תיקים ושקיות גדולות ורבות ריקות, שהתמלאו מהר מאוד מתחת לשולחנות. זאת עובדה ידועה ומוכרת שהיא חלק מהנתינה ומאהבת הזולת של לשובע. האורחים חוזרים למקום המגורים מצוידים במזון לימים הבאים. (כאילו לא ראינו) 
 רווית עומדת במרכז האולם, מברכת ופוצחת בשירי חג. כולם אחריה ממשיכים בשירה אדירה המרעידה את קירות המקום. פתאום הלא מאושרים בחייהם מתחילים לשמוח, לצהול ולמחוא כפיים בעוז, בהדרכת המלכה. איזה יופי, איזו עוצמה.
 הגיע הזמן להגיש את המנות ולהתחיל (להמשיך) להזיע. ומה היה להם שם בצלחות מהמטבח שבניהול, רווית רייכמן:
 חמישה סוגי סלטים, גפילטע פיש עם חזרת (תודה לסטייסי על התרומה), מרק תימני עם חילבה. מנה עיקרית של כרעי עוף וקציצות פרסה בתוספת אורז עם אפונה ותפוחי אדמה מיני עם רוזמרין.
השתתפו בחגיגה כ220 איש ואשה, בינהם הייתה משפחה עם 99 ילדים קטנטנים, שקיבלו מאות מנות, עוד ועוד. מדוע מאות מנות הסברתי כבר לפני כן. זיכרו, שקיות ותיקים…
 מדי פעם אנו עוצרים בהגשת המנות לסעודה ושוב פוצחים המשתתפים בשירה אדירה בהדרכת רווית. ממשיכים לאכול וללגום."אפשר, לקבל, חזרת? יש עוד סלט ביצים? נשאר חילבה? אפשר עוד פולקלה?"
זיכרו שבפקודת רווית אין משתמשים במילה לא, במשך הערב !!!
 בסיום הערב שאורגן למופת, והיה כמבצע צבאי מתוקתק, כפי שיודעת רווית לתקתק מניסיונה בעברה הארוך בצה"ל, קיבל כל משתתף שקית שי עם חטיפים ופריטים אישיים ובקבוקי שתייה גדולים, שנתרמו ע״י אל על. היו גם קופסאות take way שמולאו באוכל וניתנו למבקשים, שעוד נשאר להם קצת מקום בתיק או ביד פנוייה. לא נשאר אפילו גרם אחד של מזון אכיל במקום, בסיום הערב.
 המון המון מצרכים, חפצים, זמן עבודה, סבלנות, אהבה, נתינה, נתרמו ע״י רבים רבים, הכל בצנעה, בסתר, לטובת מאות אנשים שגורלם לא שפר עליהם. 
המון תודות לכולם ולמתנדבי הערב.
אצלי בראש נשארה שאלה אחת ענקית, בלתי פתורה:
 לאן נעלמו כול האורחים בשעה שמונה וחצי בערב, כשאנחנו ניקינו את האולם, שנשאר ריק ושקט שקט, כאילו ששום מבצע ענק לא נערך בו מספר דקות לפני כן. לאן הלכו 220 אנשים ותשעה ילדים. מה הם יאכלו מחרתיים?
 רווית , הנהדרת, מתחילה כבר לתכנן את המבצע הבא: חגיגת בר בקיו ענקית, ביום העצמאות. זה יצליח, ובגדול. אני בטוח.

תגובות

תגובות

נושאים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *